אלירז & נועם – סיפור ערסים – פרק שבע עשרה (על הטוב והרע )

"רז…" מלמלתי ואלירז קם ממני במהירות.
"אני לא מאמינה…" היא מלמלה , חוזרת על הדברים כמה וכמה פעמים.
"לא התכוונתי שזה יקרה. אני נשבעת." מלמלתי וקמתי מהדשא , מתקרבת אליה.
" למה לא התכוונת, הא, נועם? לא התכוונת לקחת את הבחור שלי?"היא צרחה עליי בכעס, הדמעות זולגות על לחייה.
הוא הבחור שלי… רק שלי…
"הוא אף פעם לא יאהב אותך , נועם!" היא צרחה עליי בכעס.
"הוא רק מזיין בנות ונוטש אותן!" היא צרחה שוב והדמעות מילאו את עיניי.
זה לא נכון.
זה לא נכון.
זה פאקינג לא נכון!
"אני אוהב אותה, רז." אלירז נעמד לצידי וחיבק אותי אליו.
"אם היית חברה טובה, היית שמחה בשבילה." הוא אמר ברוגע.
הוא עזב אותי והלך אליה, מחבק אותה אליו בעוד היא מתרפסת עליו, בוכה בכי כואב.
"ושנינו יודעים כמה את חברה טובה." הוא משק למצחה והיא הנהנה מבעד לדמעות.
ורק עכשיו קלטתי.
הוא אמר שהוא אוהב אותי.
"אופק הייתה רוצה שתמשיך בחיים." היא מלמלה מבעד לדמעות.
"נכון. וזה מה שאני עושה.אני רוצה לבנות חיים עם נועם." הוא פנה להביט בי וחייך אליי חיוך אוהב.
חום נעים התפשט בגופי.
חום שרק אלירז יודע לגרום לי להרגיש.
"אני מצטערת על ההתפרצות…" היא מלמלה וניגבה את דמעותיה, מתנתקת בעדינות מאלירז, מתקרבת אליי.
"אני מצטערת על מה שקרה עכשיו." היא חיבקה אותי וחיבקתי אותה בחזרה.
אלירז מדהימה, אני יודעת את זה.
אין לה כוונות רעות.
"אני אלך. נפגש מחר." היא אמרה והלכה במהירות.
"אז… אתה באמת רוצה לבנות איתי חיים?" שאלתי והוא התקרב אליי באיטיות.
"יותר מכל דבר אחר."
אמר ונשק לשפתיי.