חצי רגל באדמה – פרק 18

אני לא יודעת למה התפרקתי. כנראה שהייתי צריכה מישהו שלא מכיר אותי כדי להוציא עליו את התסכול שלי. חשבתי על תומאס הרבה מאז הפעם שהוא נהרג במחנה. חשבתי על רון שמת בכבשנים. חשבתי על האנשים שהקריבו את החיים שלהם בשבילי. היו לא מעט כאלו. אבל משום מה תמיד חזרתי אל תומאס. השנה ההיא הייתה שנה נוראית, שלחו אותנו למסע ההוא בלי שנדע מה אנחנו מחפשים. והכל אפילו הלך מעולה.
הוכחה לכך שאלות הגורל אוהבות לצחוק עליי.
אז המשכתי לקרוא לתומאס אלכס כי זה פשוט היה קל יותר.
ברגע שהוא נגע בי הרמתי את ראשי ומחיתי דמעות. "אל תיגע בי" אמרתי לתומאס "ואם תספר למישהו אתה מת" הוספתי ואז קמתי.
"למה את כל כך שונאת אותי?" הוא שאל
"אני לא שונאת אותך" אמרתי בשקט, "פשוט…"
"אני מעצבן" הוא ענה, "או שאני מזכיר לך את – "
נעצתי בו מבט קשה והוא השתתק, אבל אז משכתי בכתפיי והפסקתי להיות מגעילה. "אני מצטערת" אמרתי, "החיים שלי לא היו קלים"
"אני מאמין לך" הוא אמר והביט לכיוון המחנה, "כמה זמן את חיה את הטירוף הזה?"
"קצת לפני שהפכתי לבת ארבע- עשרה" אמרתי והבטתי גם אני לכיוון המחנה, "סליחה שהוצאתי עלייך עצבים"
"אה, זה בסדר" הוא נופף בידו כאילו זה שגרתי, "האימא החורגת שלי תמיד הוציאה עליי עצבים. תרגישי חופשי"
חייכתי, "אתה לא נורא כל כך"
"לא, בכלל לא" הוא חייך
"בוא, נחזיר אותך למחנה" אמרתי, "אתה צריך להכיר כמה חבר'ה מהביתן שלך ואת אח שלי"
"פרסי ג'קסון?" הוא שאל ומשהו נדלק בעיניים שלו
"בטח" גלגלתי עיניים בחיוך, "בוא נזוז"
הובלתי אותו לעבר הביתנים. הילד ידע לבד איפה כל דבר שזה היה פשוט מלחיץ.
"הביתן שלך" הוא הצביע על הביתן עם אבני הים והצדפים.
זה היה נשמע יותר כמו אמירה מאשר שאלה ובכל זאת הנהנתי, "כן"
נכנסנו פנימה. פרסי סידר משהו ולא ממש שם לב אלינו. "תומאס האסלר – פרסי ג'קסון, תערכו היכרות"
"וואו" תומאס לא הצליח ממש לדבר ועד שהצליח זה היה ממש מביך, "תמיד קיוויתי לפגוש אותך מר ג'קסון"
"פרסי" פרסי אמר, "זה מספיק, באמת"
"אני לא מאמין שאני פוגש אותך" תומאס התלהב כמו ילד קטן, "אני תמיד קיוויתי שאני אראה אותך ואשאל אותך שאלות שלא הצלחתי להבין בספרים. אם יש לך זמן אליי אני אשמח שנדבר"
פרסי הביט בי במבט שאמר 'תצילי אותי' אבל אני פרצתי בצחוק.
"תראה, תומאס" פרסי ניסה לחשוב איך הוא יוצא מזה, "זה.. מגניב שאתה רוצה לבלות איתי וכאלה אבל.. אני די חייב ללכת. כי.. רוצים אותי ב.. בבנין המרכזי! כן, זה העניין. משהו דחוף"
פרצתי בצחוק בפעם השנייה וחטפתי כרית לפרצוף. תומאס ופרסי התגלגלו מצחוק בתורם.
"נהדר" אמרתי, "עכשיו גם אח שלי מחבב אותך"
"אני אדם חביב" תומאס אמר
"אתה כזה מעצבן" אמרתי ולא ידעתי אם אני אומרת את זה לפרסי או לתומאס אבל כששניהם ענו לי: "אני יודע" כבר לא יכולתי להתאפק וגם אני פרצתי בצחוק.
פרסי החליט שתומאס לא נורא וענה לו על כמה שאלות.
"טוב, אנחנו צריכים שתפגוש עוד כמה אנשים" אמרתי והוצאתי אותו מביתן פוסידון.
ואז הוא נעצר והצביע על ביתן אתנה. "הביתן שלי?" שאל, הפעם נשמע היסוס בקולו.
"אתה תהיה אדיר" אמרתי בחיוך, "הבעיה היא שאתה לא יכול ללכת לשם עכשיו"
"למה לא?" הוא שאל מבולבל
"כי אימא שלך צריכה להכיר בך באופן רשמי…" אמרתי ואז הפסקתי לדבר
"איך זה נראה?" הוא שאל
הצבעתי על נקודה ממש מעל הראש של תומאס. "ממש ככה"
סמל הינשוף של אתנה התנוסס מעל ראשו של תומאס.
"אז עכשיו אני יכול להיכנס לביתן אתנה?" הוא שאל
"בטח" אמרתי וכמעט פרצתי בצחוק למראה פניו, ולחשוב ששנאתי את הבחור לפני שתי שניות. "בוא תכיר את המשפחה החדשה שלך"