הכול בנפרד.
רצה במורד הרחוב.
אני מרגישה את השיער נדבק לפניי.
את האוויר הקר שזורם ומכאיב לי בצלעות.
אני רואה הכול כול כך בבירור.
את הטיפות שיורדות מן השמיים, אני רואה כול טיפה בנפרד.
את האדמה שעליה אני דורכת, אני רואה כול גרגיר אדמה בנפרד.
את דמעותיי שמחליקות על לחיי, אני מרגישה כול חלקיק בטיפה.
וזהו.
לא יכולה יותר.
נוחתת על האדמה.
כול הבוץ נמרח על שמלתי.
לא אכפת לי.
אני רואה כול חלק קטן מהשמיים בנפרד.
אני מרגישה מסוחררת. הכול מסביבי אחרת. אני אחרת.
עוצמת את עיניי.
רואה כול חלק מהשחור. בנפרד.
תגובות (9)
זה מצמרר. ומקסים. ואהבתי♥
ממש אהבתי והכתיבה והרעיון ממש יפים :)
היי, מה קרה? אני כאן אם בא לך לדבר על זה. הצורה שבה העברת את זה נחמדה, ואם לדבר על זה בתור קטע, את יכולה להסביר יותר ולהרחיב את זה, אבל גם זה בסדר. אל תפסיקי לכתוב לעולם, תמיד יש איך להשתפר (-;
אני לא מצאתי דרך ממש טובה לשאול את זה, אז אני פשוט אשאל, את מה"חושבים" נכון? קלטתי את זה מהקטע הזה ומ"חושבת". כאן את מדברת על לראות תמונה גדולה בחלקים קטנים, כל כך קטנים שזה כבר מתסכל. אני צודק? סתם סקרן.
התחברתי מאוד לקטע הזה, גם אם הבנתי ממנו משהו שונה משהתכוונת. כתיבה ממש טובה, אני אשמח לקרוא עוד כאלה :)
מקסים אהבתי תמשיכי כך!!! ♥♥♥
ואוו זה קטע מדהים! הכתיבה מעולה והמסר כל כך משמעותי, אני ממש מתחברת לזה כי היו לי ימים כאלה של הרגשה לא מוסברת. אהבתי.
מאוד סקרן אותי..
כתבת ממש מקסים!
אהבתי:)
ממש אהבתי (:
את כותבת מדהים! ברצינות!
ממש אהבתי, עברה בי צמרמורת.