סודות פרק 3

"מה אתם רוצים ממני?"
"ששש… את לא מדברת", הזר מהרכב חסם את פיה בסמרטוט.
כשהגיעו לבקתה נטושה באמצע היער. הם הכניסו אותה פניה וקשרו אותה לכיסא במרכז החדר.
היא ישבה שם זמן שנראה כמו נצח עד שמישהו נוסף נכנס לחדר.
ואז חסמו את פיה.
"אני לא מבין למה עשיתם את זה. בשביל מה זה היה טוב?" הזר שתפס אותה ועוד אחד שלא הצליחה לזהות את פניו בצללים התווכחו בשקט בקצה החדר.
"היא רחרחה מסביב. היה נראה שהיא מתחילה להבין דברים".
"היא בחיים לא הייתה עולה עלינו".
"אני מכיר אותה. יש לה מוניטין חזק. הבחורה משיגה מה שהיא רוצה".
"עבדנו חלק אין פה מה להשיג. החבר שלה אשם".
"טוב תפסיק את זה".
"אז מה נעשה איתה עכשיו? אנחנו לא יכולים להחזיק אותה פה לנצח. ועכשיו גם מסוכן לשחרר אותה. למה הראית לה את הפנים שלך?"
"היא לא יודעת מי אני".
"דווקא נראה שכן".
"אז תשחרר אותה. מה אני אגיד לך?"
"אני לא יכול. אם אני משחרר אותה אז אבוד לנו".
"אז תהרוג אותה".
"ואז מה?"
"נזרוק אותה לנהר. שתיקבר. אף אחד לא יחפש אחריה".
"אני לא כל כך בטוח. יש לה חברים".
"אז מה נעשה איתה?"
"אני צריך לחשוב על זה".
והם יצאו מהחדר מותירים אותה לבד.

מבעד לסדקים בקירות ניתן היה לראות שהערב יורד.
אחרי זמן שנראה לה כמו נצח מישהו רעול פנים נכנס לחדר מדלת צדדית שעד לאותו רגע היא לא שמה לב אליה.
הוא התגנב אליה בשקט.
"אני משחרר אותך עכשיו", לחש באוזנה, "קחי את הפלאפון שלך ותברחי מפה. עם שחר לא יהיה פה איש כך שגם אם תחזרי עם תגבורת לא תמצאי דבר, גם לא סימנים לכך שמישהו היה פה לאחרונה. אין פה קליטה את לא יכולה להתקשר מפה. אני משחרר אותך אבל תספרי לעצמך בלב עד 100 לפני שאת קמה מהכיסא. תצאי מהדלת הצדדית, בחדר ליד יש דלת נוספת ליציאה לתוך היער. תחפשי את כיוון צפון שלך ותלכי לשם. אחרי משהו כמו 10 ק"מ תהיה לך קליטה ותגיעי למקום ישוב, משם תסתדרי בעצמך".
הזר חתך את החבלים ויצא מהדלת הצדדית מותיר אותה המומה.

אחרי שספרה עד 100 היא קמה מהכיסא ויצאה בחשאי מהדלת הצדדית שם מצאה דלת נוספת שהובילה אותה החוצה. לרגע נשמה את האוויר הצח ואז התחילה ללכת צפונה לפי המצפן שהיה לה באייפון. היא נכנסה לעובי היער.
העצים היו צפופים, עקב כך היער היה אפל כמעט לגמרי, למזלה היה זה ליל ירח מלא אז כמה קרני אור הצליחו לחדור את החשיכה ולהאיר את דרכה באפלוליות המתגברת וקולות שונים הקיפו אותה.
רעד עבר בה כששמעה רחשים וקולות של פיצוח עלים על האדמה. מישהו נמצא שם איתה והיא לא יודעת אם זה אויב או חבר.
היא התחילה לרוץ.
אחרי כמה דקות רגלה נתפסה בשורש על האדמה והיא נפלה, "אההה".
"מי שם?" שמעה קול מהוסה קורא.
היא השתטחה על האדמה ונשמה עמוק.
אורות פנסים האירו את סביבתה. אך היא שכבה בסבך. כמעט לא ניתן היה לראות אותה.
"אני בטוח ששמעתי משהו", אמר קול נוסף.
הקולות לא היו מוכרים לה. לא הזר ששחרר אותה ולא שני האנשים שהתווכחו מקודם מה לעשות בה.
"הלוו? יש פה מישהו?" הקול הראשון דיבר שוב, "אנחנו לא נפגע בך".
היא המשיכה לשכב על האדמה, הרגישה את רגלה מדממת. ורצתה לצרוח מכאב. אולי שברה את הרגל.
אחרי דקות ארוכות אור מפנס האיר את פניה.
"את בסדר?" הוא התכופף אליה, "כולך לבנה", האיש הניח יד על פניה, "ואת קפואה!"
היא לא דיברה, רק הביטה בו במבט מפוחד.
"בוא לכאן, מצאתי אותה!" הוא קרא בקול שניות לאחר מכן.
"אלוהים!! תראה את הרגל שלה".
הרגל שלה הייתה מונחת בתנוחה מעוותת ודיממה ללא הרף.
"חייבים לעצור את הדימום".
זה שמצא אותה הוציא מתיק שהיה על גבו חולצה ועטף את רגלה במעין חוסם עורקים מאולתר.
"את יכולה לקום?"
היא עדיין לא דיברה, רק הניעה את ראשה חלושות לצדדים.
"קוראים לי אית'ן, וזה ז'אק", אמר האיש שמצא אותה.
"היי אית'ן, ז'אק, מי אתם?"
"אנחנו גרים פה ביישוב סמוך, כפר מבודד, מישו שלח לז'אק הודעה שבחורה מסתובבת חופשי ביער באמצע הלילה וזה ממש מסוכן, אז באנו לחפש אותך. היער שורץ חיות מסוכנות. למה את מסתובבת פה לבדך?"
קירה התיישבה לאט כשרגלה זועקת מכאב.
"מה עם הרגל שלי?"
"זה נראה לא טוב. בואי, נעזור לך לקום וניקח אותך לרופא בכפר שלנו".
במאמץ עליון הם תפסו אותה משני צדדיה ולקחו אותה לשביל שלהם היה מוכר. אל תוך רכב שחיכה להם סמוך לקצה היער.

"זה נראה לא טוב, אבל זה לא שבר, בעיקר איבדת הרבה דם ונראה שנקעת את הקרסול", אמר הרופא שבחן את רגלה.
"תני לי שניה, אני אנסה ליישר לך את הרגל, זה יכאב לך מאד, קחי את זה", הוא הושיט לה מקל, "תנשכי את זה חזק, כדי שבטעות לא תנשכי את הלשון".
היא תפסה את המקל בין שיניה ונשכה חזק.
אחרי כמה שניות הרופא עזב את הרגל שלה, "עכשיו אסור לך לדרוך על הרגל, תנוחי קצת כמה ימים והרגל תחזור לעצמה".
"אני לא יכולה לנוח! יש לי מלא דברים לעשות. ואני צריכה לחזור הביתה".
"את חייבת! אחרת הרגל לא תתרפא".
"אבל צריכים אותי".
"אבקש מז'אק ומאית'ן שיקחו אותך הביתה".

אחרי חצי שעה היא כבר הייתה חזרה ברכב בדרך הביתה.
"מה קרה לך? איך הגעת לפה?" ז'אק נהג ואית'ן ישב לידו. קירה ישבה מאחורה כשרגלה על הספסל, לפי הוראת הרופא.
"מישהו לקח אותי. אתם מכירים את הבקתה הזו שנמצאת בלב היער?"
אית'ן וז'אק החליפו מבטים מהירים.
"כן, אבל היא נטושה כבר שנים".
"מסתבר שלא. מישהו לקח אותי לשם".
"מי זה היה? לא הרבה יודעים על הבקתה הזו. היער הזה דיי מסוכן ואסור להסתובב בו. בעיקר לא בלילה כמו שאת היית".
"אני לא יודעת מי זה. הפנים שלו היו לי מאד מוכרות אבל אני לא מצליחה לשייך אותם לאף שם שנמצא אצלי בזיכרון".
"את בטוחה שאת לא חולמת?"
"כן! אוף!"
היא השתתקה בעצבים והסתכלה על החלון מביטה בנוף החולף.
"תודה שאתם מחזירים אותי הביתה".
"אין בעד מה", ז'אק זרק אליה והציץ בה לרגע מהמראה.
"אבל למה לקחו אותך?" אית'ן הסתובב להביט בה.
"אני חוקרת. מישהו ביקש ממני לחקור רצח. הוא טען שהרצח לא התבצע על ידי מי שהואשם, יש המון חורים בתיק. ואח של הנאשם התקשר אליי. הרבה זמן לא עשיתי את זה. דיי פרשתי מעסקי החקירות ועריכת הדין".
"אז למה הסכמת?" ז'אק שוב הסתכל בה מהמראה.
"אני לא יודעת למה. הלב שלי אמר לי ללכת על זה", היא שתקה לרגע והביטה שוב בנוף החולף, "האמת שדיי התגעגעתי לזה".
"כן, את נראית לי אחת שחובבת הרפתקאות", ז'אק חייך אליה חיוך קטן.
היא החזירה לו חיוך.
אית'ן העביר את מבטו בין שניהם ונתן מבט רב משמעות בז'אק.
"אתה צרפתי נכון?" השאלה הופנתה לז'אק.
"כן, לא קשה לנחש, לפי השם".
"זה לא רק השם. אומנם אין לך מבטא, אבל במילים מסוימות אפשר לשמוע את זה. מתי היגרת לארה"ב?"
"לפני כמה שנים. מאז אני גר פה", לא נראה היה שהוא רוצה להמשיך לדבר על זה, אז היא לא לחצה.