אלירז & נועם – סיפור ערסים – פרק שבע עשרה (על הטוב והרע)

נ.מ אלירז ~
״את מה?״ שאלתי, היא לא יכולה להיות בתולה, לעזעאל!
״בתולה…״ היא מלמלה, משפילה את מבטה.
קטנה שלי… את כל כך טובה… ואני כועס עלייך כי את שמורה.
אני דפוק.
״את מוכנה?״ שאלתי, מקווה לתשובה חיובית.
״לא.״ היא לחשה.
קמתי ממנה במהירות והתחלתי להתהלך בעצבים בחדר.
על מה אני כועס? אין לי מושג.
״אני מצטערת שאני לא זונה, אלירז.״ היא אמרה בכעס, וידעתי שהיא צודקת.
״גם אני מצטער.״ החזרתי בכעס.
גם אני מצטער שאני בן זונה.
למה אני רב איתה סתם? מה יש לי?
הדמעות עלו בעינייה.
כוסעמק עם הדמעות!
היא קמה ויצאה מהחדר, יורדת לסלון ויוצאת מהבית.
מה לעזאזל עשיתי?
נ.מ נועם ~
אני לא מבינה, שום דבר לא טוב לא?
הדמעות התפרצו החוצה מיד אחרי שיצאתי.
אני לא מבינה למה הוא כועס, לא עשיתי שום דבר רע
רע.
"נועם…" שמעתח אותו מאחוריי.
"תעזוב אותי אלירז. אני לא הזונה שאתה מחפש." מלמלתי בעוד הדמעות ממשיכות לזלוג על לחיי ללא הפסקה.
הוא נעמד מולי וניגב את דמעותיי.
"אני אף פעם לא שכבתי עם בתולה." הוא לחש והסיט קצוות שיער מפניי.
"ואני יודע שאני לא אהיה מספיק עדין ורומנטי בשבילך. אני פשוט לא כזה." הוא ליטף את לחיי והמשיך לדבר, "אז נלחצתי והגבתי בצורה לא נעימה." נוא נשק למצחי בעדינות.
"אל תכעסי עליי." חיבק אותי ממותניי ושוב נמסתי תחת מגעו הרך.
מתי אני כבר אוכל לדעת להתנגד לו?
לא לסלוח כל כך במהירות?
מתי אני אוכל לדעת להגיד לו לא?
"אני לא כועסת." נאנחתי והנחתי את ראשי על חזהו.
"יופי. כי אם לא היית סולחת הייתי צריך לרוץ אחרייך בכל העיר ואין לי כוח." הוא צחק.
במחשבה שניה…
התנתקתי ממנו במהירות והתחלתי לרוץ.
"אוי נו נועם…" הוא מלמל ורץ אחריי.
צחוק ילדותי נפלט מפי בניגוד לרצוני, ואט אט הוא הדביק את צעדיי.
הגענו לפארק לאומי, וכבר הוא רץ לצידי.
הוא קפץ עליי וגרם לשנינו להתגלגל במורד גבעת דשא ירוקה שעם המזל שלי, הממטרות פעלו והתיזו עלינו מים.
"דפוק!" צעקתי בצחוק והוא חייך ונשק לשפתיי נשיקות קטנות.
"אפילו לנשק אתה לא יודע." צחקתי והוא הרים גבה.
"אה, לא?" הביט בי.
ראיתי מין ניצוץ של אתגר נדלק בעיניו.
או-או.
הוא הצמיד את שפתיו לשפתיי ושלח את לשונו לחקור את פי.
הוא פתח מעט את פיו, נותן ללשוני רשות לסרוק את פיו שלו.
לשוני נכנסה באיטיות ובחשש אל פיו, וסקרה אותו ביסודיות.
נשכתי את שפתו התחתונה במעט , ואנחה קלושה נפלטה מפיו בעוד ידו הימנית נתחבה בשיערי וידו השמאלית ליטפה את מותניי.
הפרפרים לא חדלו להתעופף בבטני, וליבי האיץ ודפק במהירות.
חששתי שאולי אלירז מרגיש אותו.
"נועם…?" לפתע שמעתי קול מוכר ורועד במעט מעלינו.
התנתקנו במהירות ופנינו להביט בה.
ברז.