ירח אדום פרק-15: דוריאן גרין

היא לא דיברה איתי בדרך חזרה, רק הלחה בראש ואני מאחור אוז מצד אחד ופייז' מצידי השני.
"אני לא מאמינה שעשית את זה לונה, סיכנת את עצמך מאד." אמרה לי פייז' בשקט.
"הייתי חייבת, נמאס לי לשבת כשכולם מסביבי מגינים עליי כאילו אני אשבר אם הרוח תנשב." אמרתי בכעס אבל לא הרמתי את קולי. כשהגענו הבייתה כולם עלו לחדרים אבל איימי עצרה אותי לקחה אותי לגינה מאחור.
"את יודעת מה יכל לקרות אם אוסקר לא היה מתעורר ולא היינו באים לעזור לך לונה?"שאלה אותי בתוקף וראיתי את הכעס בעיניה האדומות מבכי ופניה נשארו אטומות מרגש.
"הייתי מסתדרת, אני מספיק חזקה כדי להילחם! תפסיקו להגן עליי כשאני לא צריכה את זה!" אמרתי בכעס ושילבתי את ידיי על חזי.
"אין לך מושג לונה! הוא אחד הזאבים החזקים ביותר שפגשתי! את לא היית סורדת, גם כוח הריפוי שלך או אם היית לוקחת את כוחותיו. הוא מנוסה יותר וחזק יותר." אמרה והניחה את ידיה על מותניה ועכשיו הכעס פיעפע לפני השטח והיא הזעיפה את פניה שהאדימו מעט.
"אני לא נסיכה חסרת יכולת אמיליה!! אני יודעת להסתדר מצוין לבד!" צעקתי עכשיו והסתובבתי ללכת, היא תפסה את זרועי בכוח וסובבה אותי חזרה.
"השיחה הזאת לא נגמה לונה." אמרה בפנים רציניות. התנערתי ממנה והלכתי החוצה לתוך היער משתנה לזאב ורצה ללא כיוון או מטרה, אני צריכה להירגע ואין מקום כמו היער לעשות את זה. לא השתנתי חזרה פשוט ישבתי בקרחת יער שמצאתי בלי מחשבה על הבית או איך לחזור אליו, רציתי פשוט לנקות את ראשי מהכל.
'לונה איפה את?!' שאל אותי אוז, לא עניתי לו וניסיתי לא לשמוע אותו או את לוק. ראיתי זאב בקצה היער מביט בי, זה לא היה ג'ייקוב כי פרוותו הייתה אפורה בהירה ונקודה חומה אחת מסביב לאחת מעיניו האפורות, כחולות כמעט. קמתי ממקומי על רגליי והזדקפתי כדי להראות גדולה יותר אך הוא לא נראה מפוחד או מאויים, אלא מסוקרן לראות אותי. עיניו בחנו אותי כשהתקרב אליי וראיתי שמסביב לאישוניו יש עיגולים חומים בהירים כמו דבש. חשפתי שיניים ונהמתי לעברו כשעצר מולי בוחן אותי, הבחנתי בהבעה בעיניו הכחולות שהראו כאילו הוא מכיר אותי.
'מה אתה רוצה?' ניסיתי לשאולאותו בתקווה שזאבים מבינים אותי.
'את יכולה לדבר?' שאל אותי קול נשי מופתע בדיוק כמוני.
'בטח שאני יכולה לדבר, עכשיו תאמרי לי מי את או שאתקוף!' אמרתי נוהמת בשיניים חשוקות וטפרים בצבצו דרך הכפות שלי. היא הלכה כמה צעדים אחורה והשתנתה לנערה שזופה וגבוהה ששיערה הוורוד הגיע עד מותניה הצנומות ועיניה נשארו כשהיו.
"מלודי בלאק, עכשיו מי את?" שאלה בקול נוקשה אך לא פוחד, הלכתי גם אני כמה צעדים והשתנתי לעצמי מביטה בה והיא התפלאה.
"לונה גריימארק, מה את עושה כאן?" שאלתי אותה והיא חייכה קלות.
"אני מחפשת להקה של ילדי ירח שיעזרו לי." אמרה והתקדמה אליי.
"למה?" אמרתי מנסה שלא להראות לחוצה.
"כשהייתי קטנה נחטפתי מהוריי והם מאמינים שאני מתה, אני מחפשת אותם כבר שנתיים אחרי שמונה שנים שלא ראיתי אותם. אני שמעתי על להקה שחיה ביערות בגרמניה שיש להם ילד ירח שיוכל לעזור לי, דוריאן גרין?" שאלה ובעיניה תקווה.
"כן אני מכירה אותו, ממי שמעת עלינו?" שאלתי מבולבלת וניערתי את ראשי.
"מהמסדר, הם אמרו שהם מוצפים בעבודה אבל יש זאב שיוכל לעזור לי פשוט מחוץ למסדר." אמרה ומחאה כפיים בהתלהבות מהתשובה שלי.
"אז את צריכה את העזרה שלנו?" שאלתי והיא הנהנה במרץ עם חיוך גדול ומרוצה על פניה.
"טוב ההליכה לשם יכולה לקחת קצת זמן אז תתכונני." אמרתי מתחילה ללכת לכיוון הכללי שבו אמור להיות הבית.
"זה הבית הגדול בקצה היער?" שאלה אותי בקול רציני.
"כן למה?" שאלתי והתחלתי ללכת כשרצה אלריי והשיגה אותי.
"אני מכירה דרך קיצור." אמרה בחיוך ערמומי והושיטה את ידה אליי.
"איזה מין דרך קיצור?" שאלתי בהרמת גבה.
"את תראי כבר." אמרה ולקחה את ידי כשעצמה את עיניה ואז הופענו מול הבית.
"את יכולה להשתגר?" שאלתי וסחרחורת הוציא אותי מאיזון.
"כן, עכשיו תכירי אותי לכולם." אמרה בחיוך והביטה בתקווה על הבית.