מציאות חיים- פרק 13

עברו עליי כמה ימים שקטים, ובהם ניסיתי לנצל את החופש הגדול כמה שאני יכולה. לא רציתי לחשוב על מה שקרה עם רן, ולא ידעתי בכלל באיזה סיטואציה אני עומדת. מצד אחד, הוא אמר שאולי ננסה להמשיך להיות ידידים, וננסה לדבר ונראה מה יקרה משם, אבל מצד שני זה יהיה יותר מידי מוזר, ואיך הוא יגיב ומה יקרה, ואיך ילכו השיחות. זה לא שמאוד בא לי להפסיד את הקשר איתו, אבל אני לא בטוחה כמה יש לי ברירה בעניין הזה.
"הסיפור קצת נגמר.." כתבתי לדני באחת השיחות שלנו. היא שלחה מיד פרצוף עצוב ושאלה אותי מה קרה ומה הסתבך, וסיפרתי לה את כל מה שהיה בשיחה האחרונה שהייתה בראשון, שיחה שהאמת גם אני לא באמת הבנתי מאיפה היא הגיעה. הגעתי למסקנה ביחד איתה שהוא כנראה נורא נלחץ, והיה צריך ללכת אחורה כי הוא לא ידע מה לעשות, וכי בגלל שזה היה כל כך זר לו הוא החליט להתנהג כמו שהוא התנהג. אולי הוא דיבר עם חברים שלו, ונמאס היה לו מהדיבורים, והוא היה צריך שקט. מי יודע מה עובר עליו. אני לעומתו חשבתי שיש חיבור טוב..
"את מדוכאת?" היא שאלה. הסתכלתי למסך וצחקתי צחוק קטן. האמת שאני לא מדוכאת בכלל, אני רק רציתי להמשיך עם זה, וכשאני מבינה שאי אפשר אז אולי יש הקלה מסוימת, שאני לא צריכה להמשיך לרדוף אחרי בנאדם שאולי זה פשוט לא התאים, והוא לא היה מוכן להתחייב, ולא היה מוכן להתחיל עם הכל. עניתי לה ואמרתי שאני לא מדוכאת, אני סתם מלאה במחשבות על מה שהיה יכול לקרות, ועל מה שהשתבש באמצע.
"להפסיק לדבר איתך על מתן?" היא שאלה. השאלה שלה סיקרנה אותי, אבל הבנתי מיד למה היא מתכוונת. כשהיא אומרת את זה היא בעצם רוצה להפסיק להכאיב, להראות שלה יש משהו ולי אין, ואולי זה יכאיב לי באיזשהו מקום. היא בנאדם נורא מוסרי, זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בה, והמטרה האחרונה שלה בחיים זה לפגוע בבנאדם. את רוב הריבים שהיו לנו לאורך הדרך אני יצרתי כי משום מה אהבתי לריב, חשבתי שזה נותן אקשן. הייתי מטומטמת בכיתות ח'-ט'. היא בעצם רוצה לחסוך ממני סיפורים שהיו יכולים להיות מתוקים ביני לבין רן, היא רק חושבת על טובתי.
"לא זה בסדר" כתבתי לה בחיוך, "אני שמחה שאת מאושרת ואני כן רוצה שתמשיכי לחלוק איתי את האושר הזה, את לא צריכה לחסום את עצמך מלדבר על זה. זה מגיע לך באיזשהו אופן, ולצערי מה שקרה עם רן פשוט לא הצליח". הרגשתי טוב עם מה שאמרתי, אבל אז במקום קטן בפנים חשבתי רגע על כל העניין. במשך כל כיתה י' רדפתי ורציתי והתעסקתי בחבר, חשבתי שזה מה שיגרום לי להיות מאושרת. כל הזמן חיפשתי קשרים חדשים, אנשים מכל מיני בתי ספר, חברים חדשים, אנשים שיהפכו לי את היומיום למעניין פי כמה. כשהיא רק סיפרה לי שהיא ומתן ביחד כמעט חודש, התעצבנתי שהיא גם הסתירה את זה, וגם שזה פשוט בא לה בלי הרבה התעסקויות. ביקשתי ממנה אז לספר לי איך זה בכלל קרה, והיא סיפרה סיפור חמוד שצריך לקרות, איך בן מתחיל עם בת, איך היא לא בטוחה במה שיקרה, ואיך זה בסופו של דבר מצליח. לה הדברים האלה תמיד מצליחים ואני עובדת קשה בשביל לקבל אותם. העולם הזה מעצבן.
כשהבנתי שהשאלה שלה כל כך מציקה לי, אמרתי לה שאני צריכה ללכת, לא הסברתי למה, ופשוט התנתקתי רגע ונשמתי עמוק. פתחתי קובץ בוורד והתחלתי לכתוב, על מה שעובר עליי, על מה שקרה, על מה שאני מרגישה. כתבתי שזו גם קצת הקלה, אבל גם שהסיפורים האלה לא ייגמרו, כי אני נמצאת בתקופה שלאחת החברות הכי טבות שלי יש את מה שאני חלמתי עליו כל כך הרבה, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. חשבתי שאני לא אוכל להתמודד, אבל אני צריכה למצוא איך כן. כמו שאני מכירה את עצמי, אני אדם קנאי, ויהיה לי קשה לראות אותם ביחד, להיות באמת שמחה כשמשהו כזה קורה, אבל אני אצטרך לדעת איך לעבוד עם זה.
'על מה חושבים? על כמה אני לא צריכה חבר, כמה שטוב לי גם בלי זה, בחברה בה אני נמצאת עם אנשים שמכבדים אותי. חושבים על זה שלא קרה כלום, שזה בא בשוק ובבום מסוים אבל שבתכלס, אני עצובה אבל אני לא מרגישה שמת העולם. יש בי סוג של תחושת הקלה. חושבים על זה שהיה נחמד מה שהיה ושאפשר שנישאר בקשר. חושבים על זה שאבא אמר שכולם בגיל הזה הם ילדים קטנים'. כן, גם לו סיפרתי, ואת המשפטים האלה כתבתי כדי לזכור, לזכור שאני חזקה אחרי שדבר כזה נופל עליי.
אחד הדברים הכי מרגשים שקרו לי השבוע, אחרי שזה קרה, היה שדיברתי עם ענבר, אחת הבנות בשלישיה. השלישיה הניצחית- שלי, של דני ושל ענבר, חברות טובות החל מסוף כיתה ז', משהו כזה. סיפרתי לה על מה שקרה, ומה שהיא אמרה עודד אותי כמו ששום דבר לא עודד אותי. היא אמרה לי לחשוב על קשת בענן, פשוט כמו שזה, וזה היה כל כך מקסים, גם בטון שהיא אמרה את זה בטלפון וגם כי זה פשוט דימוי מקסים. קשת בענן, מלאה צבעים, מלאה בעולמות נסתרים, מתחילה איפשהו ונגמרת איפשהו והיא מסתורית ומדהימה, והכל בה טוב, מגיעה בין הגשם לבין האור. בסופו של דבר מה שהיא רצתה להגיד זה שאחשוב חיובי.