עוד משקה למען נשמה כה קרה

פחדתי שלא תבואי ותפסיקי אותי,
רציתי שתעיפי לי סטירה מצלצלת,
כזו שתעיר אותי מהאדישות שהחלה לגור שם, בעצמותיי.
בתוכי אני שונא את עצמי על אותו היום שהעזת בפעם הראשונה לעזוב אותי ומעריך אותי בפעם הראשונה כי היה טוב לתת לך ללכת,
לפרוץ גבולות הגיוניים ולשוט למען סופים שונים בלעדיי.
מעניין למען מי את מחזיקה את היד עכשיו,
אני תוהה מהקצה השני של העולם, בתוך ברים זועקים, כביכול ליד אנשים נואשים ליחס.
סוף סוף חזרת אלי מלמלתי, שמעתי את רעש הפן שלך חופר לי במוח, כל כך התגעגעתי לצליל המייאש הזה,
ניסיתי בחשש לפקוח את עיניי ובצדק שהתגלה שנייה לאחר מכן, החוויר לי שראיתי את המנקה של הבר עם השואב אבק הנוראי הזה, זרע בי אשליות חינם.
השעון הגדול שתלוי במסדרון הבר בדרך לדלת היציאה שלח אלי מבט אכזר וזממי,
הוא כאילו חייך אלי חושף שיניים וגבותיו התעקמו וחשפו קמטי זעם, אני חושב שהוא מודיע על כך שנגמר לי הזמן,
שהשניות הפכו דקות, הדקות הפכו שעות והשעות נראות כמו נצח שרוצה להתענג על פחדיי,
או שאולי אני סתם שיכור הנרתע מהצל של עצמו.
כשיצאתי החוצה קיבצתי את ידי ביחד ונשפתי לתוכם בכדי להתחמם, אפילו האלכוהול לא עוזר בימים קרים אלו.
תוך כדי שאני הולך למטרה הבאה, עוד אחת ללא תכלית, אני שם לב לאדי הקור שמתגלגלים בפיתוליות כה מרשימה לשמיים, כמו נחש שהייתי לך.
ואולי בפעם הראשונה הבנתי שזו הפעם האחרונה שאני כותב לך, כי אין לך עתיד איתי,
ואולי נועדתי להיות האיש שתמיד יתגעגע.
האיש שתמיד ינעץ שיניים וילחם בכל העולם ובכל זאת,
כמה אבסורדי, יפחד מעצמו.