צייד המפלצות (פרק רביעי)

"מה זאת אומרת, צייד מפל…" אמרתי בקול, והוא סתם את פי בידו. הוא הסתכל מסביב לראות אם מישהו חושד. "ששש!" הוא הזהיר. שאלתי עוד פעם, הפעם לוחשת: "מה זאת אומרת צייד מפלצות?!" התחלתי לחשוב שאולי הוא משוגע. עכשיו גם שמתי לב מה שמו של הספר שהוא קורא: "הכל על מפלצות". הוא ניסה להסביר. "אני צד מפלצות. זה מה שאני עושה. זה נורא מעניין. לא גיליתי את זה לאיש, אבל את נראית לי… טוב… אממ… כאילו, את…" הוא גמגם, לא יודע מה להגיד. "אני מה?" שאלתי, מסוקרנת. "את רוצה לעזור לי לצוד מפלצות?" הוא פלט בבת אחד ונשם לרווחה. "מה?!" הייתי מופתעת. לא הבנתי מה כוונתו. "ג'ייק, תקשיב," התחלתי לדבר בעדינות, כמו שאמא שלי עושה כשהיא רוצה להרגיע אותי. "מאז ומעולם לא האמנתי במפלצות. וגם לא בפיות, או ביצורים קסומים אחרים," אמרתי לו. לאט לאט פיו נפתח. הוא נראה מופתע, ומשום מה, סומק עז החל להתפשט על לחייו. "לא! די כבר, מלאני. אני חשבתי שאת שונה מהם. אבל את בדיוק כמו כל השאר. תשכחי מהשיחה הזאת. היא לא התקיימה בכלל. " הוא כעס. המטוס נחת, ונשמע קול ברמקול שקורא לכל הנוסעים לרדת מהמטוס. לא הבנתי מדוע הוא כועס. הוא שתק, והסומק שבער בלחייו לא נרגע. ירדתי מהמטוס. ברגע שגם הוא ירד, הוא התחיל לרוץ. לא ידעתי מה לעשות, אז עשיתי את הדבר הראשון שעלה בדעתי: "ג'ייק! חכה רגע, ג'ייק!" צעקתי לו והתחלתי לרוץ אחריו. הוא לא האט. יצאנו משדה התעופה. הייתי עייפה, צמאה ומלאת זעה, מלאת רצון לעצור, אבל משהו דחף אותי קדימה. "ג'ייק!…" צעקתי צעקה אחרונה שנחלשה. "חכה, בבקשה…" עצרתי את ריצתי. הוא נעצר. התיישבתי על ספסל קרוב. זו הייתה שעת ערב. הלילה החל לרדת. "מה, מלאני?" הוא אמר, עדיין כועס, והתחיל להתקרב לספסל. לא ניכר בו כלל שהוא עייף מהריצה הממושכת. "מה מלאני?" הוא אמר שוב. "תשמע, ג'ייק, אני מצטערת…" אמרתי בקול מתחנן. "לא, את לא!" הוא צעק. "למה אתה כועס עליי כל כך?" שאלתי אותו, מתחילה לכעוס גם. "מה עשיתי לך?!" שאלתי שוב. "מה עשית לי?!" הסומק העז שבלחייו רק התחזק. "אמרת שאת לא מאמינה במפלצות, או בשום יצור קסום אחר! אבל זה כל מה שאני עושה בחיי! אני צד מפלצות רעות ועוזר לאחרים! ואת לא מאמינה בזה, ואם זה מה שעשיתי כל חיי…." התחלתי להבין. "אז זה כאילו אני לא מאמינה בך." השלמתי בשקט. "כן, בדיוק!" הוא אמר. "רגע, מה?" הוא אמר בשקט, והסומק האדום והכועס שהציף את לחייו קודם התחלף בסומק ורוד ועדין. "אז זה כאילו אני לא מאמינה בך." חזרתי על כך שוב. "כן, בדיוק." הוא אמר, עדין יותר. "אני מצטערת, ג'ייק. לא חשבתי שזה יפגע בך ככה. סליחה." אמרתי בשקט והרכנתי את ראשי למטה, מתביישת בעצמי. ג'ייק, שלא רצה להיפתר בקלות מהחזות הכועסת שבנה לעצמו, אמר: "איך אדע שאת באמת מצטערת?" שאל אותי. "נראה לך שהייתי רצה כל הדרך משדה התעופה עד כאן אם לא הייתי מצטערת?" שאלתי אותו והרמתי את ראשי. הוא צחק והתיישב על ידי בספסל. "כן. את צודקת."