פסימי או אופטימי? [ אשמח אם תקראו האנשים שערים בשעות הקטנות של הלילה^]

קרה לכם שאתם רוצים לכתוב משהו, אבל פשוט לא יודעים מאיפה להתחיל?.
קרה לכם שאתם לא יודעים מה אתם? כאלו, יש לכם המון על הראש, אבל איכשהו מצליחים להישאר שמחים, למצוא את הדברים האלו שמשאירים אתכם חזקים וגורמים לכם להרגיש מאושרים? כי זה קורה לי עכשיו.
אבל אני מרגישה צורך לכתוב את זה, כי יש את השניות האלו שהחברה מתעלמת והאבא כועס והאימא שוב עשתה את מה שביקשת ממנה לא לעשות.. השניות ששוברות אותך.
אולי זאת רק אני אבל ההרגשות האלו יותר כואבות מכל הרגשה אחרת. כי אולי הם קורות לדקה בערך אבל דקה שמרגישה כאלו לקחו מברג, הרתיחו אותו ושמו לכם בלב.
מדהים לי שאני מתמודדת די יפה עם זה שאני רחוקה מכל החברות. נפשית ופיזית.
מדהים לי שאני מסתדרת עם אחי הלא רגיל.
מדהים לי שאני מצליחה להתגבר על המוות של סבתא.
מדהים לי שאני לא בלחץ מהתיכון ולא ממהרת לשום מקום.
מדהים לי שהשתניתי. כי זאת לא אותה אני שהייתי שנה שעברה.
זאת מישהי אחרת. מישהי שאולי התרגלה לכאב, ואולי מדחיקה אותו.
אני לא יודעת אם מה שאני כותבת זה אופטימי או פסימי.
בגלל זה אמרתי שאני לא יודעת איך להתחיל, איך לכתוב את מה שאני מרגישה. כי אני מרגישה ששום דבר לא ישבור אותי, כי הכאב הזה הוא כמו כוויה, כואב פחות ופחות, וכשאני מקבלת כוויה חדשה היא פחות כואבת מהראשונה. אולי כי למדתי לחיות עם הכאב, או אולי זה שלמדתי להפוך אותו לאושר? ואולי זה שניהם ביחד? מי יודע? מי ידע חוץ ממני? ואני ללא ספק לא יודעת. אבל אין לי בעיה עם זה, אני פשוט בסדר עם זה, אפילו שמהסתכלות לאחור אני איבדתי המון. את עצמי. אמונה. אנשים. עכשיו כאלו שאיבדתי רק שכבה אחת מעצמי, האמונה באלוהים הפכה לאמונה בעצמי והאנשים שאיבדתי כנראה סיימו את חלקם בחיי..
טוב בכל אופן, השעה כבר 'מאוחרת' על מי אני עובדת? מבחנתי רק ערב, [ 3 דקות ל4 לפנות בוקר.] אני הילדה שאהבה לישון בתשע ולקום בשמונה, אני הילדה שלא הבינה איך אפשר לישון אחרי 12 ולקום אחרי 10 אני הילדה שהולכת לישון ב9 בבוקר וקמה אחר הצהריים. נו טוב, כנראה שאנשים משתנים..