חוזרת הביתה אוו שלא ממש(שם זמני-העלאה2)-בבקשה תגיבו ותגידו לי מה דעתכם ואם להמשיך?

חמש שנים.
חמש שנים עברו מאז שניצבתי בסף דלת זו.
חמש שנים שבהם אני מתייסרת על מה שעשיתי,על זה שמסרתי אותו לידיי אנשים שהוא לא מכיר,ובלי אף אחד מוכר ואוהב לצידו.
לפני חמש שנים עשיתי את הגרוע מכל מסרתי את האדם היחיד שאני אוהבת בעולם.
חמש שנים שבהם לא שלחתי לו אפילו אות של חיים ממני.
לא מכתב,לא שיחת טלפון,לא הודעה אחת קצרה.
כלום.
והיום אני פה לאחר חמש שנים לא קלות.
באה כדי לנסות להחזיר את אחי הקטן אליי,עם הוא בכלל יקבל אותי בחזרה.
אני בטוחה בזה שהוא כועס עליי,ושבטוח שהוא לא ירצה לדבר איתי.
אבל אני חייבת,אני חייבת לספר לו את האמת.
אני חייבת לספר לו למה נעלמתי לחמש שנים.
אבל לפני זה אני חייבת לעמוד מולו בפעם הראשונה מזה חמש שנים.
שלחתי את ידי בהיסוס אל הדלת ובמהירות הורדתי אותה.
ואם הוא לא יסלח לי אף פעם גם אחרי שאני יספר לו את האמת.
טוב דיי אני חייבת להפסיק לחשוב ולהתחיל לעשות.
ידי עלתה בביטחון רביותר אל הדלת השחורה הגדולה שעוררה בי צמרמורת ודפקה בה שלוש פעמים.
"רגע"שמעתי קול קורא ומישהו שמתרומם מספה.
לאחר דקה מישהו פתח את הדלת.
הוא היה נער צעיר בן שבע עשרה צבע שיערו בלונדיני ועיניו זהובות אני כבר זהיתי מי זה.
זה אחי הקטן.
עיניו נפערו בהפתעה.
"טרסה?"הוא לחש כלא מאמין
"כריס"אמרתי בביטחון
"טרסה"אמר בביטחון רב יותר
"כריס…"החלתי לומר אבל הוא כבר טרק את הדלת בפרצוף שלי.