מתי בפעם האחרונה? (עשית משהו בפעם הראשונה)

אהבתי.

אהבתי מאוד, האמת שהמשפטים הראשונים שלך כיאלו משכו לי את עיניים. הם כיאלו דיברו אליי. ופשוט המשכתי… את צודקת כל כך. המסר כאן הוא הערכה של הדברים הקטנים- מה שלא כל אחד עושה.
מדהים! מדרגת 5!

"And even if anybody have it worse, that doesn't changethe fact that you have what you have"
זה מספר שקראתי בזמן האחרון, ואני מסכים עם המשפט הזה. צריך להגיד תודה על מה שיש לך מדי פעם, ברור, אבל להתחבא מאחורי "המצב שלי הוא טוב יחסית למישהו אחר" כשיש לך בעיות זה לא נכון, כי גם צרות של עשירים הן צרות, ואולי אתה לא חולה סרטן אבל נכשלת במבחן הזה שממש רצית להצליח בו, וזה היה חשוב לך, זה לא פחות חשוב לך כי מישהו עכשיו נאבק על החיים שלו. כל אחד צריך לחיות לפי מה שהוא מקבל, לא להשוות את עצמו לאחרים, כי כמו שיש מישהו שהמצב שלו הרבה יותר גרוע משלך, ככה יש גם מישהו שהמצב שלו יותר טוב. גם צרות של "עשירים" הן צרות בסופו של דבר.

מדרגת 5!
וזה נותן הרבה משמעות לחיים כרגע.
רק יש לך טעות – יסיים = אסיים.

זה גאוני. כמו סטירה בפרצוף לכולנו, ולמרות שזה כואב, זה מעורר.
אהבתי מאוד.

אוסומי זה אדירי
כמו אוסום באנגלית שזה אדיר, אז מוסיפים י'.

אהבתי! ~מדרגת 5 אבל צורת החשיבה שלי קצת שונה:

זמן קריאה משוער: 3 דקות

שלום לך, כותבת מקורית.
יושבת לך בבית וחושבת שיש לך חיים נורא מזליסטים, מיוחדים, קצת עצובים, שמחים, (כי אין שמחה בלי עצבות) ובעיקר חיים של התמודדות עצמית. – וזו רק רשימה חלקית של תיאורים, בוודאי.
חושב שהעולם שנא (בעבר) אותך, ורק אותך.
דפק אותך, ורק אותך.
אותך, ורק אותך.
הרי רק אתה שקוף.
יותר נכון רק הצרות שלך.
מתי בפעם האחרונה התייחסו אליך כבנאדם? אולי לפני שהחלטתי בעצמי להיות בנאדם.
מתי בפעם האחרונה נתת כסף? אתמול, בתל אביב.עכשיו תחשוב מתי בפעם האחרונה קיבלת.
מתי בפעם האחרונה לבשת בגדים?אממ.. עכשיו? עכשיו תחשוב מתי בפעם האחרונה כיבסת. אממ.. לפני שעה?
מתי בפעם האחרונה ניקית שירותים? האמת שלפני כמה ימים. (אני ב"תקופת הבנות")עכשיו תחשוב מתי בפעם האחרונה השתנת. לפני חצי שעה.
בוא נגיד שאולי החיים שלך ממש לא גרועים, אולי.
מתי בפעם האחרונה התעצבנת כשלא היה את השיר שאתה אוהב ב-MTV? לא קרה לי. אני שומעת להקה נידחת.
עכשיו תחשוב שהיית חירש. לא היית שומע שירים, לא היית שומע אנשים, לא היית שומע את עצמך. זה נשמע ממש נוראי.
מתי בפעם האחרונה התעצבנת כי היה אזעקה והיית צריך לרוץ למקלט? לא התעצבנתי, אם לא הייתי רצה לא הייתי חיה.
עכשיו תחשוב שהיית זקנה, שלוקח לה 40 שניות לקום, מתוך 45 השניות שבהן היא אמורה להגיע למקלט. אהמ אהמ סבתא שלי…
מתי בפעם האחרונה שהסתרקת חשבת לעצמך שיש לך את השער הכי הכי מכוער בעולם? הוא קצת (הרבה) יבש, אבל יש הרבה יותר גרוע..
עכשיו תחשוב שהיית חולה סרטן, שכשאתה מעביר יד על הראש, השער נשאר ביד שלך. אין לי תשובה, אני אפילו לא מצליחה לדמיין את זה.
מתי בפעם האחרונה שנסעת באוטובוס, חשבת על איש בכיסא גלגלים, שאם ירצה לנסוע באוטובוס, הנהג יצטרך לקום ולהרים אותו (שזה במילים יפות “להניף אותו כמו שק תפוחי אדמה לעיני כל הנוסעים האחרים”)? מי חושב שזה "להניף אותו כמו שק תפוחי אדמה לעיני כל הנוסעים האחרים"?! זה ממש מרושע!
מתי בפעם האחרונה שהסתכלת במראה חשבת על עיוור שלעולם לא יידע איך הוא נראה, או מתי מתחלף הרמזור, או אם השמש זרחה? זה אותו הדבר כמו החירש.. קשה.
מתי בפעם האחרונה ששתית שוקו חשבת על כל הסוכרתיים, שלוקחים דם כל שעתיים ומזריקים אינסולין לבטן התחתונה? אני לא שותה שוקו. אני מכירה ילדה חולת סוכרת. אני מכירה את זה.
אתה יודע מה, עזוב, אל תחשוב אל כל הדברים האלה, אתה תצא מדעתך הרבה לפני שאני אסיים למנות את כל הדוגמאות שלי (כי יש עוד המון יתומים, או שמנים, או אחים שכולים, או עניים או עוד 1001 צרות שאני אפילו לא יכולה לחשוב עליהם).

אבל אתה לפחות לא תחשוב שאתה הכי הכי מסכן, ותלך להתאבד בשירותים ב-3 דקות הקרובות.

לא, אני החלטתי בשביל עצמי שהם לא שווים את זה. הם סתם ילדים שהיה להם משעמם אז הם נטפלו אלי.

מצטערת ששיניתי לך את זה, זו נקודת המבט שלי. וזה באמת כמו סטירה לפרצוף.

אני מסכימה גם איתך, הסופרת היקרה שלנו, וגם איתך "פוינטלס".
שניהם צודקים. למשל, המשפט "למה אתה לא מסיים את כל האוכל בצלחת, יש ילדים באפריקה שאין להם מה לאכול", הוא ממש דפוק מבחינתי מהסיבות שפוינטלס כתב, אבל הקטע שלך מסביר כמה דברים שזה ממש דפוק שאנחנו בכלל מייחסים להם חשיבות.
בכל מקרה, אהבתי ודירגתי חמש.

לאאוריקה ומיכל:

קודם כל תודה שהגבתם (תודה לכל מי שהגיב, דרך אגב).

סליחה אם יצא ארוך..

אזז… כעיקרון אני 90% מאמינה במה שרשמתי למעלה, אבל יש 10% שבדעה משותפת איתכם, בגלל זה הוספתי את כל הקטע בסוף עם ה-"אל תחשוב על כל הדברים האלה כי תצא מדעתך".
בנוסף אני לא מזלזלת בצרות של אף אחד, מעולם לא טענתי שצרות של עשירים הם לא צרות, אבל, טוב אין אבל, אני חושבת שהבהרתי את דעתי בסיפור שם למעלה, יש גם את הצרות הגדולות שלך, וגם את הצרות הגדולות של אחרים, אז אל תהיה מבואס כל כך, כולנו באותה שלולית של חרא, או כל מטאפורה אחרת, ככה אני רואה את החיים שלי, סורי.

~ווידוי~
גמני הייתי מתלהבת דפוקה עם צרות של מפגרים שחושבת רק על התוצאה במבחן או השיער היבש במיוחד (אאוריקה גם שלי כזה :(…), עד שיום אחד אתה מוצא את עצמך בחדר ריק עם חבורת רופאים לחוצים ואחיות מודאגות, ואתה מתפלל, רק שאין לי את זה, זה כל כך לא מתאים לי, אני יעשה הכל, ומשתינים לך בפרצוף.
או כמו שuser רשמה בגאוניותה: "סטירת לחי לפרצוף."
אז כל הסדרי עדיפויות שלך משתנים.
אז פתאום אתה מת לראות את הפרצוף של האח המעצבן שממרר לך תחיים, ופתאום אתה מתגעגע לצרחות של השכנה המפגרת שלך, ואתה מוצא את עצמך עושה עסקאות עם אלוקים: "אני לעולם לעולם יותר לא יצחק על אף אחד, רק תוציא אותי מפה!" כי אתה חושב שאתה מזה חכם, אבל אתה לא, אתה יצור קטן ומושתן שלא מעניין אף אחד, ועכשיו גם נשארו לך 5 שנים לחיות.

אל תדאגו, הדיגאנוזה השתנתה, אם אני ימות בחמש שנים הקרובות זה לא יהיה מזה, אבל זה נשאר לך בלב, הסטירת לחי עדיין שם, אפילו שהסימן נעלם.

וזהו, פעם הייתי מפגרת עם "צרות של עשירים" ועכשיו אני אובדנית ודיכאונית ואני מתגעגעת לצרות האלה.

אז כתבתי את מה שחשבתי ויצא החרא הזה שם למעלה.

אני מתנחמת בעובדה שאולי אולי היו כמה אנשים שחשבו אחרת במשך 3-4 דקות.

" אז פתאום אתה מת לראות את הפרצוף של האח המעצבן שממרר לך תחיים, ופתאום אתה מתגעגע לצרחות של השכנה המפגרת שלך, ואתה מוצא את עצמך עושה עסקאות עם אלוקים: “אני לעולם לעולם יותר לא יצחק על אף אחד, רק תוציא אותי מפה!” כי אתה חושב שאתה מזה חכם, אבל אתה לא, אתה יצור קטן ומושתן שלא מעניין אף אחד, ועכשיו גם נשארו לך 5 שנים לחיות "

אני באמת חושב בשיא הכנות שאם זה היה כתוב בספר, גם אם הספר בכללי לא היה טוב או משהו, את החלק הזה היו מצטטים. זה כל כך פשוט וכל כך נכון. חחחח אני מרגיש מפגר שאני אומר את זה כי זאת פריקה, אבל זה פשוט פסקה יפה ונכונה.

דייי איזה מרגשים אתם!
מיכל את כל כך צודקת וואי, זה מרגיש טוב.
ופויינטלס, לא הסתכלתי על השורות האלה ככה עד עכשיו, תודה לך!
בקיצור אתם העליתם לי עכשיו חיוך על הפנים, באמצע התקף מלנכוליה (אני חכמה ^^)

דיי מיכל את מזה חמודה!
שמחה ששימחתי (סתם, איזה חופרת אני!)

הייתי שמחה לדבר איתך בפרטי…
את יכולה לשלוח לי הודעה?

לכל האנשים שביאסתי אותם!

קודם כל סליחה.

דבר שני אני בעצמי בטוחה שהצרות שלי קטנות לעומת הצרות של אנשים אחרים שאני מכירה.
יש משפט שקראתי פעם: כשאתה באונקולוגית (הכוונה למחלקה אונקולוגית, סרטן) עם עוד עשרה אנשים בחדר, סביר להניח שאתה לא תהיה זה עם הסיפור הכי נורא (קראתי את זה בספר "שומרת אחותי", הספר הכי טוב שקראתי בחיים שלי הוא מומלץ בחום).
ובאמת אינלי סיפור כזה נורא כשחושבים על זה.
לא חציתי מדבריות כדי להגיע לארץ, לא חיתנו אותי בגיל 14, אני לא אוטיסטית, יש לי חיים ממש טובים.
אתם מבינים, זה מה שעובר לי בראש, זה לצד:
על מי את עובדת? ישלך תחיים הכי גרועים שאפשר לבקש!
בקיצור מלחמה…
אז תעזבו, אנלא מפסיקה לפרוק הלילה, נראלי הגיע הזמן שאלך לישון.

אני לא מצליחה לשלוח לך הודעה!!!!!
פרסמתי את האימייל שלי, קדימה תשלחי בזמן שאני מנסה שוב

תתפלאי, אבל יש אנשים שחושבים על זה לעיתים קרובות [אני, לדוגמא]
אוקיי, נכון, אני לא חושבת על זה ברגעים שאני ממש עצובה כי אין מה לעשות, יש לי צרות משלי ולא כל העולם נח על כתפי. אבל לפעמים, כשאני מאושרת, מזדחלות לי מחשבות לראש כמו "מה אם מחר נגלה שיש לך סרטן?" "מה אם תתעוררי בבוקר ולא תוכלי לראות, או לשמוע, או לדבר?" "מה יקרה אם תפאום לא תוכלי ללכת?" "מה יקרה לך בעוד 60 שנה, כשתהי זקנה ומקומטת, אומללה וערירית שנחשבת על סף המוגבלות?" ועוד הרבה דברים כאלה. לרוב זה מחזיר אותי למציאות, שומר אותי באמצע בין השמחה לעצב [למרות שזה פשוט דוחק אותי לחרדה וניסיון לעבור נושא מחשבתי].
אמנם, המחשבות האלה באו אלי יותר כשהייתי ביסודי ובתחילת החטיבה, איפשהו בכיתה ח' הייתה ירידה משמעותית בכמות מחשבות מהסוג הזה כי פשוט הרגשתי שהחיים שלי חרא בכיתה ח' והלאה וכך גם אני התדרדרתי לסם הזה שנקרא רחמים עצמיים. האמת היא שאני אפילו אוהבת את זה.
אני מנסה לפעמים להבין תפישת עולם מנקודה אחרת. לדמיין איך עיוור מבין את המושג צבע, או איך חירש מבין את המובן מוזיקה, או איך מרגיש אדם זקן שכל חייו כבר עברו לו, וזה פשוט מפחיד אותי. כמובן שלא אצליח לעולם, אף אחד לא יבין עד שלא יחווה את זה בעצמו וגם אם כן, זה תלוי מאוד באישיות שלך עם מה תצא מהחוויה.
ו… אני מניחה שצדקת. כי עכשיו תראי מה קרה, אני באמת משוגעת בימינו~
הכתיבה שלך מדהימה, באמת.
אני יכולה לחבק אותך בבקשה?

אני אסביר לך את זה בפשטות:
אני ילדה (איך זה נקרא? אה, כן) מנותקת רגשית. זה לא דבר שיכול להיות מאובחן או כזה שנקבע על ידי איזה מומחה רגשות. זה משהו שמסתבר שהוא די נכון.
אני ילדה שמעבירה כתבות על אנשים שמתים לא כי זה מפחיד אותי, אלא כי אני שונאת לראות אנשים מתאבלים.
אני ילדה שמפנה את מקומה באוטובוס לא כי היא מרגישה חובה (למעשה, יש מצב שזה מעליב את הזקנות) אלא כי לא נעים לה.
אני ילדה שרואה 'הטיטאניק' וכמעט צוחקת כי אני יודעת שאם הייתי שחקנית הייתי מאוד נהנית מהסצנה שהספינה מתבקעת לשניים וכולם מתגלשים למטה.
אני ילדה שרואה סרטים על ילדים אחרים, חולי סרטן. ולא, אני לא הילדה שעצובה על החולים. אני עצובה על האחים שלהם.
יכול להיות שאלו רק עצבים של קרוב-לשתיים-לפנות-בוקר, אבל בחיי. גיליתי שנמאס לי מלנסות להזדהות. כן. נמאס לי. אני לא מזדהה, ולא מוכנה לנסות ולהעמיד פנים שהזדהיתי.
אנחנו אנשים שחיים במערה כשגבם מופנה לאור. ואם אני רואה צללים אחרים, אני לא מתכוונת להזדהות איתם. הבנו שכולנו צללים. אז פשוט, תצתללו לכם או משהו. אל תצפו ממני לרחם עליכם.

וזה לא שלא אכפת לי מאנשים, או שאני חושבת שכולם מגזימים, או שאת לא צודקת באופן כלשהוא. זה מה שהכי מרתיח אותי. שיש לי את כל הסיבות למה וזה עדיין לא מצליח להזיז משהו בתוכי.

אני מתכוונת לתת את השיער המכוער שלי לחולי סרטן, ואני לא משקרת לקבצנים בנוגע לזה שיש לי כסף בארנק. אני נותנת את המקום שלי לזקנות ואני עוזרת לאנשים ואני לא צועקת עליהם בלי סיבה ואני לוקחת כל פלייר שנותנים לי, כי אני יודעת שאני כמעט היחידה.
ואני לא שונאת אנשים. באמת שלא.
אני גם לא רואה את כל האנשים, ואני יודעת את זה. כי אני מנסה לראות את האנשים שלא רואים. למרות שאף אחד לא רואה אותי, עד שאני צועקת שאני רובוטית חסרת תקנה.

כשבבורותי הלכתי לתחנת האוטובוס המרכזית על מנת למלא את הרב-קו שלי בפעם הראשונה הסתכלתי בעיניים של האיש בדלפק. זה היה קצת קשה, מאחר ואחת מהן לא זזה בעוד השנייה מביטה בי בייאוש. התנהגתי בביישנות-הפקידים הרגילה שלי כאילו לא שמתי לב.
אנשים כאלה נמצאים בכל פנימה, וזה יותר משאוכל לשאת. אני חושבת שלאנשים קל יותר לרחם על עצמם לא מתוך אגואיסטיות – אלא בגלל ריאליות טהורה. קל יותר לרחם על אדם אחד מאשר על העולם כולו. כי כל אדם יכול להיות מסכן יותר ממך ואת יכולה להיות מסכנה יותר מכל אדם.
כשחזרתי הביתה עם הבשורה שעליי לשלם לנהג חשבתי על בן דוד שלי. גם לו עין אחת לא עובדת. וזה חבל, כי זה לא מעיד על שום דבר. הוא נורמלי יותר ממה שחושבים. הבעיה היא, שלא הוא זה שחושב שהוא לא נורמלי. אלא כל האנשים מסביב. כשאני חושבת עליו בעוד כמה שנים אני לא יודעת מה יגידו. אם הוא יתחתן, כולם יגידו שזו אהבה.
ואני לא יודעת אם עדיין אחשוב ששיחדו את הכלה.
ואני לא יודעת אם יהיה לי אכפת.
אני לא יודעת הרבה דברים, אבל דבר אחד אני יודעת:
יש אנשים שהם חסרי תקנה. ואני אחת מהם, אז אין טעם.

אולי עדיף שאני פשוט אגיד שזה מרגש ואדרג חמש.
וואו. זה אפילו מתחרז.

הכל מדהים.

אני לא רוצה להסתבך..
אני חושבת שאני נכה רגשית כי אני לא כל כך טובה בלבכות, ובלחבק, אני טובה בלהזהות כל עוד זה בתחום המחשבה, ולא כשזה קשור למעשים, תמיכה וכולי (חרא של בנאדם בקיצור)
סופסוף מישו יותר נכה ממני! אני מרגישה גאווה

אופסס "^^
פיגור שכלי שלוםם 0.0

ניצחת!!
מעניין אותי לדעת (אל תעני אם את לא רוצה)
נולדת ככה?

ממש אהבתי!
מדרגת חמש (;
אשמח עם תקרראל אצ הסיפור שלי :)

במילה אחת – אהבתי .

מסכימה אם מי שמעליי ובאיזה שעות הזויות אתם מתחברים ! 0.0 !