הכאב

"מכיר את זאת?" המפקד אמר לחייל ג'ק ודחף קדימה את הנערה הקשורה בשלשלאות.
"אנה? אנה! מה את עושה פה?!" ג'ק צעק ורץ להביט בה מקרוב. מראה לא היה מרהיב כמו תמיד, אלא עכשיו בגדיה היו קרועים, עורה מלוכלך ופצועה, והחצי התחתון של חולצתה היה מלא בדם. הוא שם לב שאנה צולעת.
"מה קרה לך? את בסדר?!" הוא צעק וניסה לחבק אותה, אבל המפקד ג'ונס הרחיק אותה.
"היא אסירה, חייל!" הוא צעק על ג'ק, "לא באנו להחיזור אותה אליך! וזה רע מאוד שאתה מכיר אותה! אתה אוהב אויבים."
'זה לא נכון', הוא רצה לצעוק, אבל זה כן היה נכון. הוא אהב את אנה בכל ליבו אך היא אסירה. הוא יודע שהם יכאיבו לה, הוא קיווה בכל ליבו לא לראות את זה.
"אתה בא איתי" אמר ג'ונס וסימן לחייל ג'ק לבוא איתו אל חדר השאלות. ג'ק אף פעם לא הבין מדוע קוראים לו 'חדר השאלות' ולא 'חדר העינויים', משום שהשם השני היה נכון. ג'ונס פשוט אהב לענות כל אויב שרואה, גם אם לא היה בכך צורך.
"בבקשה אל תעשה לה את זה!" ג'ק צעק ורץ אחרי ג'ונס.
המפקד רק הביט בו משועשע וגיחך. הדמעות צרבו בעיניו של ג'ק והוא פחד, אפילו יותר מאנה.
אנה הלכה עם ראש רכון ודמעות ליטפו את לחייה וזלגו אל סנטרה.
"בואי" המפקד משך אותה וקשר את ידייה ולעמוד באמצע חדר ריק. הבכי של אנה התחיל להיות כמעט הסטרי. היא ידעה מה יעשו לה, היא ידעה שזה יהיה נורא. גם ג'ק ידע. הוא נשך את שפתו התחתונה כדי לא לבכות, כדי לא להראות חלש.
המפקד הוציא את השוט וליטף אותה עם חיוך ערמומי.
"עכשיו, תגידי לי," הוא אמר לאנה, "איפה המחנה נמצא?"
היא לא ידעה. הבהלה השתלטה עליה. היא לא ענתה ורק המשיכה לבכות.
"לא יודעת, מה?" ג'ונס אמר והכה את גבה בחחוזקה. היא צרחה מכאב, ג'ק התחיל לבכות.
"תגידי לי!!!" ג'ונס צעק והכה בה שוב. אנה צרחה מכאב והבכה התערבב עם דם. המפקד הכה בה שוב ושוב, היא צרחה שוב ושוב…
לבוסף ג'ק לא יכל לסבול את זה יותר ורץ להגן על גבה של אנה. לג'ונס לא היה אכפת. הוא הכה גם בג'ק, והוא צרח גם.
ג'ונס העיף את ג'ק הצידה ובעט בחוזקה על גבה של אנה. קול קריעה ושבירה נשמע והיא נפלה בעיניים עצומות.
ג'ק לא ידע אם היא מתה או התעלפה, אבל היא קיווה שמתה, שלא תחייה יותר בגיהנום הזה שנוצר מהעולם.