היא בוכה

אני עומד מולה, והיא בוכה.
אני לא מבין למה. מעולם לא ראיתי אותה בוכה בשביל לדעת. היא תמיד צוחקת, שמחה, מאושרת. לפחות שאני לידה. אבל עכשיו אני לידה, והיא עדיין בוכה. ואני לא מבין למה.
אנחנו עומדים במין חלקת שדה קטנה, ואני לא זוכר איך הגעתי לשם. אני לא רואה שם דבר חוץ ממנה. אני לא חושב שזה מוזר, כי שאר העולם נוטה להיעלם כשאני מביט בה. היא כל כך יפה, אפילו שהמסקרה שלה נמרחת והיא כולה סמוקה מבכי. אני עדיין מבולבל. למה היא בוכה? זה בגלל מה שאני לא זוכר? פעם אח שלי הזהיר אותי מבכי של בנות כשנפרדים מהן, אבל לעולם לא הייתי נפרד ממנה. היא אהבת חיי, ואני אוהב אותה. אני לא מבין מה קורה.
אני מנסה להביט סביבי, לקלוט יותר פרטים ממנה וכר הדשא שאנחנו עומדים עליו. אני לא מצליח להבחין ביותר פרטים כי יש כל כך הרבה אנשים סביבנו. גם הם בוכים.
היא מושיטה יד לתיק יד שחור, כזה שמעולם לא ראיתי, ומוציאה ממנו טישו.
"דניאל" היא בוכה. "לאן הלכת?"
"אני ממש כאן," אני אומר לה. היא לא שומעת אותי.
איש שעומד מאחוריה מסתובב, ואני רואה שזה אבא שלי. הוא מניח יד על הכתף שלה ושניהם בוכים בשקט. היא מסתכלת עליו קצרות ועיניה מביעות תודה, גם אם שאר הפנים שלה צועקות יגון. אני לא חושב שאבא שלי מבחין בזה, כי אני יודע שאני מכיר אותה הכי טוב. איך שלפעמים היא מחייכת חצי חיוך יפה כזה וכל מי שרואה אותו מרגיש בגן-עדן, אבל שאת החיוך האמיתי שלה היא שומרת רק לי. איך שהיא צוחקת צחוק צלול כשאני מדגדג אותה, או שאני מסיט את שיערה הבלונדיני מעיניה והיא מנשקת אותי, ואני מרגיש הכי בר-מזל בעולם.
אמא שלי באה כמו משום-מקום, מיישרת את העניבה השחורה של אבא ונעמדת לידו. רק אז אני שם לב ששלושתם לבושים בשחור. היא משפילה מבט והיא לוחשת את שמי שוב. דמעותיה נוחתות על הדשא הרך. עכשיו אני מבחין בוורד אדום שאימי מחזיקה. היא מתכופפת ומניחה אותו לרגליי. אני שם לב שהמבטים של שלושתם נעוצים בנקודה מאחורי.
אני מסתובב ומביט במצבה ששמי חרוט עליה.