רוצים תיכנסו, לא רוצים אז אל. סתם פריקה.

פעם סבא שלי אמר 'אם אתה רוצה לאחל למישהו משהו רע זה שישאר חיי הרבה שנים, החיים זה סבל והמוות זה מה שגואל אותך מהם'

לצערי ליז, אני מרגישה כמוך.
מוות הוא הפתרון היפה ביותר ששמעתי עליו מעודי. הוא משכיח ממך הכל ונותן לך מנוח ושקט לכל כך הרבה זמן.
אתה לא סובל- אתה רק נהנה. למה אנשים לא מעודדים התאבדויות? למה?
אם מישהו התאבד סימן שהוא בחר לעצמו ורצה בכך.
כל אלא שנגד המוות הם פשוט אנוכיים, הם לא רוצים להרגיש חיסרון של מישהו בחיים שלהם אז הם נגד.

לי ממש לא אכפת למות, אני אפילו רוצה.
מישהו מוכן להשאיל לי את החבל שלו?

כלכך צודקת לפעמים יש רגעים שאני מרגישה חשק כה כז לקפוץ מהחלון או לדקור את עצמי בלב
אבל אינלי מושג איך את מצליחה להתגבר עלהם

אני דווקא מלאה בשמחת חיים אבל לפעמים אני יכולה לבכות בשקט בשקט לבהות בחלון ולהלחם בחשק העז לקפוץ ממנו ואני פשוט חותכת וחותכת עד שאני נרגעת

מוות אולי נראה מדהים אם לא מאמינים בעולם שמעבר, אבל את אף פעם לא יודעת אם הוא קיים או לא. הבעיה היא שהחיים חרא והמוות לא נודע, ואין מוצא בין שניהם.

ובכלל, אני חושבת שהמהות של החיים היא הרדיפה אחר הבלתי אפשרי. אני מתכוונת, תראי את עצמך; את כל כך מנסה לדחוק את עצמך לסוף, כשזה בלתי אפשרי לדעת מה בא אחרי.
שלמות; שלמות נמדדת בעיני המתבונן, כך שאידאליזם זה פשוט שטות.
למשל, מישהו יחשוב על בלונדינית עם עיניים כחולות וגבוהה מושלמת, אבל בעיני מישהו אחר ברונטית ירוקת עיניים נמוכה מושלמת.
זה הכל יחסי, את מבינה?

[חכי. אמרתי משהו חכם ועמוק. שהמצאתי בעצמי. אני הולכת להנציח את זה.]

אני מזדהה איתך יותר מדי עד שזה כואב.

ויכול להיות שברגע שאת מתה אומרים לך "נכון נהנית בחיים?"
-"לא."
"לא נורא! כי אצלנו את יכולה להתחיל הכל מהתחלה!"
ואז את פשוט חיה אצל המוות. הכל אפשרי.
אנשים המציאו את הבלתי אפשרי כי הם פוחדים מעולם בו הכל אפשרי.
בכל מקרה, אני כבר הבנתי שאם בכל זאת נמות בסופו של דבר – אז אין למה לזרז את זה. בינתיים אפשר לעשות מה שרוצים. הרי נמות נכון?
אז אל תדאגי. בסופו של דבר תמותי. עכשיו נשאר רק להעביר את הזמן.

היי, מה קרה? כשאנחנו חווים רגע קשה, אז אנחנו ישר רצים אל המוות, אל המחשבות האובדניות, מי כמוני יודעת. אנחנו רוצים למות כשקשה לנו, אבל מה שאנחנו לא מבינים זה שהמוות לא יותר טוב. כשאת מתה, את לא יכולה להרגיש יותר, אז את לא תחווי יותר שום דבר, בשבילך אולי זה לא יכאב, אבל זה גם לא ישמח אותך, זה יפגע באנשים הקרובים אלייך. כל אדם הוא עולם ומלואו, גם אם זה לא נראה עכשיו. השמיים עדיין כחולים, גם אם אפור מבפנים. אם תחשבי שאין מוות, תסתכלי על זה ככה – את כבר חיה, אין לך לאן ללכת, את מעדיפה לחיות ולסבול או לחיות ולשמוח? אם בחרת בלחיות ולסבול, אף אחד לא יוכל לעזור לך כי את לא רוצה לעזור לעצמך, אבל אם בחרת בלחיות ולשמוח – זה מה שייקרה. אין דבר העומד בפני הרצון, אנחנו יכולים לעשות הכל. אל תוותרי לעצמך. בסוף הכל טוב, אם לא טוב – זה לא הסוף, אבל בשביל הטוב הזה אנחנו צריכים לעבוד. את יודעת שאני כאן בשבילך אם את רוצה ואת יודעת איפה לפנות אליי. תישארי חזקה.

היי!
אני בעד מוות כעיקרון, גמני חושבת על מוות כל הזמן, אבל לפי דעתי הסיבה של המוות נורא חשובה, במיוחד אם מדובר בהתאבדויות.
לפי דעתי בנאדם שמתאבד כי צוחקים עליו הוא במקום אחר מאשר בנאדם שמתאבד כי הוא יודע שנשאר לו ארבעה חודשים לחיות.
אני חושבת שמי שצוחקים עליו צריך להשתין על כולם בקשת (אויי כמה שזה קשה) וללכת לבצפר בשביל ללמוד, לנתק קשר עם כולם, לא לדבר.
יש אינטרנט ואתרים כמו זה, שבהם ילדים שינתקו מגע עם הכיתה יכולים לפרוח, לכן אני מעודדת בריחה מהכיתה מאשר בריחה מהחיים כאשר המצב החברתי שלך קשה.
כי אנשים הם עם מפגר, וזה שאנשים הם עם מפגר זה לא אומר שהיקום "טוטאל-לוס" כמו שאמרת למעלה. צריך לשים על כולם ז*# (סליחה על הביטוי) ולהמשיך בחיים. כל כך הרבה אנשים מפורסמים היו "ילדי כאפות" ותראו מה נהיה מהם.
אני תמיד פחדתי שירדו עליי, ולכן תמיד שמרתי מרחק מאנשים. במשך כל כיתה ז' לא דיברתי עם אף ילדה מהכיתה שלי, כי אז הם לא ידברו איתי, וצחקו עליי רק פעם אחת (זה מגיע לי, הפרצוף שלי דפוק :\). מי שיוצר קשרים נפגע, זה ברור, אבל מה תפסיקו ליצור קשרים? (לי היה נוח לא ליצור קשרים בכיתה כי ישלי חברים של אחר הצהריים, ועבודות אחר הצהריים, אז לא הייתי צריכה אותם מלכתחילה, ב"ה)
בקיצור, בכל פעם שנמאס לכם מהילדות, תחשבו שזה עוד קצת נגמר (מזה שלוש שנים? מזה 4 שנים?) תדמיינו לכם מה תעשו ברגע שכל מי שאתכם בכיתה ילך לקיבינימט (אני ישר יעזוב את הבית בגלל זה אני חוסכת כסף מאז שאני בת 11), ותחשבו איזה "חיים משוגעים" תעשו כשאתם האדונים לנפשכם.
עדיף לחשוב על זה מאשר לחשוב על 1001 דרכים לרצוח את הילדה שצחקה על הפנים הדפוקות שלי.
בקיצור, תדחפו את כוולם לתחת, ותפליצו אותם ישר לתוך האסלה, זה בריא לכולם.

המשך יום נעים וסליחה על השפה הבוטה.

מוות מועחמועח

איזה לא קשורה אני .-.

אכן.
אבל ההודעה הזו נתנה לי את ההזדמנות לאתר את כל הדיכאונים באתר ולהגיד להם בהתרגשות ודרמטיות:
"היי."

אני תמיד חשבתי ששינה היא יותר מיתה מהמוות. כי אחרי המוות הנשמה עדיין חייה בגן עדן/גיהנום, אומרים שטוב לה שמה אבל אני לא מצליחה לחשוב על טוב כזה שלא ההיתי רוצה לנוח ממנו. לקבל את המוות בשינה הזה. את השקט הזמני הזה, שמאפשר לי לחדש כוחות.

איזה מין פתרון זה המוות? זו בריח זו שאין מימנה דרך חזרה באמת שזו לא הדרך זה וויתור זו ההחלטה של לא לנסות ולהמשיך קחו את הכאב שלכם ותהפכו אותו לאמביציה לכוח שמניע אתכם בחיים אל תשברו בגלל הילד בכיתה או החברה עכשיו זה כואב זה נוראה וזה ניראה כאילו כול העולם רע אבל זה לא ככה זו רק מנהרה אל תדאגו למוות הוא יגיעה הוא עוד אתפוס אתכם הוא הדבר הוודאי ביותר אבל בזמן שלכם כאן אתם יכולים לעשות דברים נפלאים תעזרו לאנשים וככה תעזרו לעצמכם תמצאו את מה שגורם לכם להרגיש טוב אם אתם חושבים שהעולם הזה מלא ברוע תנסו למגר אותו תיגרמו לעוד אדם לחייך
"החיים הם חסרי משמעות רק אם אנחנו מביאים להם להיות כך. לכל אחד מאיתנו יש את הכוח להביא לחיים משמעות, להפוך את הזמן שלנו, את הגוף שלנו , ואת המילים שלנו לכלים של אהבה ותקווה."
– ז'רמן דה סטאל

פשוט – נכון.