הוא היה הולך לכרית שלו לבכות ועכשיו הוא הלך לעולם הבא לחיות

הוא הלך לעד.
הוא היה הולך. הוא היה הולך לחדר שלו לבכות. לבכות ולצרוח בגלל כל הכאב שלו. כל הכאב הזה נגרם מבריונות. צוחקים על המשקל לו, לועגים למראה שלו ומתעללים בו. להרגיש לא שייך לעולם לו הם גרמו. הוא סבל מאוד. מאוד סבל. הוא לא מבין למה זה מגיע דווקא לו. "איזה דבר רע עוללתי שכל זה מגיע לי?!" הוא היה שואל. "למה דווקא אני סובל?!" גם אתה זה הוא היה סובל.
יום אחד נמאס לו. יום אחד הוא החליט ואמר "זהו זה! לא עוד לעג! מהיום אני אפסיק לסבול." הוא לקח הסכין שלו והתחיל לחתוך. הוא חתך בבטן, בזרועות וברגלים. הוא התענג על כל כאב שלו הוא התענג על כל דם שירד לו. הוא איבד יותר מידי דם. הוא איבד יותר מידי דם והלך לעולמו.
ילדי כיתתו. הבריונים שלו היה שואלים את עצמם "מדוע? מדוע עשינו לו זאת?!"
הם הבינו דבר אחד והוא שבעצם הם היו אלו שהרגו אותו.
מאז אותה תקופה הם לעולם לא סלחו לעצמם. גם אם עכשיו הם גדולים עם ילדים ומשפחות. הם מחנכים את ילדיהם לא להיות כאלו אנשים. לא להיות אנשים רעים שרק סבל ומוות גורמים.
אם הם היו יכולים לפני שהוא מת הם היו מתנצלים. איתי להתחבר היו מנסים. ומונעים את הדם, את סוף החיים. הם לא חשבו כמה הם פגעו בו עד שהוא הרג את עצמו. הם לא חשבו הם לא ידעו ואחר-כך הם התחרטו. הם דיברו לקבר שלו והתנצלו.
הוא היה הולך לכרית שלו לבכות ועכשיו הוא הלך לעולם הבא לחיות.