על הטוב והרע ~ סיפור ערסים ~ פרק שמיני

"אוהב, לא אוהב. אוהב, לא אוהב."
"אני מהמרת על אוהב." חייכתי והתיישבתי ליד רז, שהביטה בפרח בייאוש.
"זה לא מה שהפרח אומר." היא נאנחה וזרקה את הגבעול הבודד שנשאר לאדמה.
"הפרח לא תמיד צודק." אמרתי וחייכתי.
היא משכה בכתפיה.
"אז מי זה , שהוא שווה כל כך הרבה פרחים?" שאלתי והבטתי בערימת עלי הכותרת שנתלשו בזה אחר זה.
"אני אגלה לך, אבל אל תשפטי אותי." היא אמרה, מרימה את מבטה אליי.
"אני בחיים לא שופטת." חייכתי לעברה.
"אז… זה אלירז." היא אמרה והשפילה.
"אלירז?!" אמרתי – צעקתי.
דווקא בילד המגעיל הזה? הוא לא מגיע לציפורן שלה!
"אמרת שלא תשפטי!" היא התגוננה.
"אני לא שופטת. אני פשוט חושבת שמגיע לך הרבה יותר." אמרתי והיא נאנחה.
"אני מאוהבת בו כבר שנה, אני לא מצליחה לשכוח אותו. בגללו אני הולכת לכל המפגשים המפגרים האלה." היא אמרה בעצב.
"אבל אין לי סיכוי, הוא עדיין אוהב את אופק, החברה שלו לשעבר. והיא… את יודעת, היא מתה." היא אמרה , משפילה מבטה.
"היא מתה, ואני מרגישה שאני יכולה למלא את מקומה." היא הרימה את מבטה והתבוננה בי, בוחנת את התגובה שלי.
את האמת, אני ידעתי גם שזה נכון.
רז הייתה יכולה למלא את המקום החסר שאופק השאירה.
אבל , לא יודעת.
אלירז לא נראה לי כל כך בעניין שלה.
וגם אם כן, מי הייתה רוצה להיות חברה רצינית שלו?
בטח לא שהוא יוצא למסיבות כל יום, מזיין בלי הפסקה. הוא לא בחור רציני. ואני לא מבינה איך אופק יכלה לסבול אותו.
"את יודעת, הכרתי את אופק. היא הייתה חברה טובה שלי." היא התחילה להגיד.
"והיא הייתה דומה לך. מאוד. לא מבחינה חיצונית. אלא באישיות שלה." היא חייכה ושמה את ידה בידי.
"ואולי בגלל זה התחברתי אלייך בקלות. שלא תביני לא נכון, כמו שאתן דומות, ככה ויותר אתן שונות." היא הסבירה את עצמה.
שמחתי לדעת שהיא יכולה לשתף אותי בדברים שאני בחיים לא הייתי יכולה לשתף אותה.
~
ישבנו בשולחן הקבוע שלנו, רק הפעם בלי שי.
שי התגלה המצחיק שבחבורה, ומסתבר שהוא ולירון חברים כבר קרוב לשנה.
והם דיי חמודים ביחד.
"איפה שי?" רז שאלה את לירון.
לירון משכה בכתפיה.
"אין לי מושג. הוא לא הגיע היום . כנראה שהוא חולה. אני לך לבקר אותו כבר אחרי בית הספר. רוצות לבוא?" היא חייכה והביטה בנו בציפייה.
לא הבנתי למה היא צריכה שנבוא, הרי היא הולכת להיות עם החבר שלה.
"נבוא." חייכה רז, והבטתי בה.
"יופי שאת מצרפת אותי לעסק הזה." חייכתי לעברה והיא צחקה.
"אין מה לעשות. עכשיו את כבר חייבת לבוא." היא אמרה.
גלגלתי את עיניי ושלושתנו צחקנו.
איתי רק ישב בשקט, מביט בלירון במבט לא מובן כל כך .
מה קורה כאן?
~
דפקנו על דלתו של שי, אני הייתי מאחוריהן, כי בכל זאת, אני לא כל כך מכירה את שי.
שי פתח את הדלת, פלג גופו העליון חשוף.
ואוו.
אוקיי, זה כל כך יפה…
זה אפילו זוהר.
או שזה רק במוח שלי.
"לירון, רז, נועם. מה אתן עושות כאן?" הוא שאל וגירד בראשו במבוכה.
"לא באת היום… ככה ש…" מלמלה לירון במבוכה, ורז עצרה אותה.
"לירון דאגה לך אז באנו לבקר אותך. זה מפריע לך?" שאלה.
"אה… לא, כנסו." הוא מלמל והיה נראה מוטרד ממשהו.
משהו שהטריד גם את איתי, אולי?
"שי." קראתי לו לפני שנכנס לחדרו אחרי לירון ורז.
"כן, נועם?" הוא שאל, מביט בי בחשש.
"מה יש? אתה מתנהג מוזר. אני יודעת שאני לא מכירה אותך טוב כל כך, וזה לא נראה שאתה רוצה להכיר אותי… אבל אתה יכול לספר לי, אין לי סיבה לגלות." חייכתי לעברו חיוך חמים והוא הביט בי במבוכה.
"תוכלי להפגש איתי היום בפארק? אני באמת צריך לדבר עם מישהו." הוא אמר והנהנתי.
"אין בעיה. נפגש בשעה שמונה בערב." אמרתי ושנינו נכנסנו לחדר שלו.
~
לבשתי ג'ינס סקיני בהיר משופשף וישן, וטישרט שחורה.
נעלתי את הסניקרס השחורות הבלויות שלי ויצאתי מהבית.
כעבור כמה דקות של הליכה הגעתי לפרק, וחיכיתי בספסל הקבוע של החבורה שלנו.
"היי. אני מצטער על האיחור." אמר שי, שהגיע אחריי חמש דקות.
"זה בסדר. הגעתי מלפני חמש דקות, לא נורא." חייכתי.
"אז…" הוא מלמל.
"תדבר. אני אגיב רק שתגיד לי." אמרתי.
הוא הנהן והתחיל לדבר.
"אני הומו."