מציאות חיים- פרק 12

בתחילת ראשון בבוקר שלחתי לרן סמס, הצעתי לו שניסע לאנשהו השבוע באוטובוס, נתפנן קצת מהחופש, נהנה מהשמש, נהנה אחד עם השני. זה היה אחריי יומיים שלא באמת הצלחנו לדבר המון, כי בשבת הוא היה עסוק עם המשפחה ובשישי סתם כנראה הוא לא יכול היה לדבר. היו לי חסרות השיחות שלנו כי התרגלתי כל כך לדבר איתו, התרגלתי לזה שהוא כבר חלק מהחיים שלי, שאני יכולה לפנות אליו כשפשוט בא לי לדבר עם מישהו, כי הוא היה שם בשבילי. על הסמס הוא לא ענה, ולא ענה, ולא ענה, ולמרות שראיתי אותו מחובר לרשת החברתית במשך חלק מהיום, סירבתי להתחיל איתו שיחה. הנחתי שהוא נורא עסוק, זה קורה לכולם בחופש הזה. בערב כבר נשברתי.
"תגיד, ראית מה כתבתי בבוקר?" שלחתי לו. הוא ענה אחרי שתי דקות בתשובה קטנה וקולעת 'כן'. הבנתי שמשהו קורה, אבל לא נתתי לזה להציק לי. שאלתי אותו איך עבר היום, כמו כל שיחה רגילה שלנו, ורק חמש דקות אחרי זה העליתי את הנושא שוב.
"יש סיבה שלא ענית?" שאלתי. הוא לקח לעצמו כמה דקות לחשוב, כי הוא לא ענה ישר.
"כן, אני צריך לדבר איתך" הוא אמר. פה התחלתי לחשוד.
"דבר" כתבתי לו מיד. הרגשתי לא טוב, וההורים בדיוק קראו לי שתוכנית טלוויזיה שאני אוהבת מתחילה, אבל לא יכולתי לעזוב את השיחה. פחדתי.
"תקשיבי חשבתי על זה, ואני מעדיף שנישאר ידידים". הסתכלתי על ההודעה הזו לרגע, בשוק, לא יודעת איך להגיב. נשארתי קפואה מול המסך מנסה להבין מה אני בכלל אמורה לכתוב לו על זה. אם הייתי מישהי אחרת, שיודעת בדיוק מה להגיד או מראה שלא אכפת לה, מיד הייתי כותבת לו שאין בעיה ושזה מובן לגמרי, אבל זה הדבר האחרון שיכולתי לכתוב. כתבתי את השם שלו, כאילו אני נאנחת בשיחה רגילה, לא מאמינה שזה נופל עליי.
"יש סיבה?" שאלתי.
"אני לא יודע" הוא כתב. את זה לא יכולתי לסבול, אתה מסיים קשר ככה ואתה לא יודע למה אתה עושה את זה? אין לך תשובה על דבר שכרגע ממש ממוטט אותי? איך הוא יכול לעשות את זה.. ואני חשבתי שיש חיבור, וחשבתי שטוב לשנינו יחד, וחשבתי ששנינו רוצים להביא את זה קדימה, והוא הולך אחורה, לא צעד אחד, לא שניים, חמישה בעיניי. הוא מבקש משהו שלי יהיה מאוד קשה לעשות, הרי איך אפשר להישאר ידידה שלו, אחרי שהיה לנו חיבור כזה טוב, ושנינו רצינו להמשיך עם זה, זה רק האומץ. כל הכעס על עצמי שלא יכולתי לעשות כלום בפגישה לפני שלושה ימים עלה ודפק לי במוח, ריסק אותי. לעזאזל, זה ממש כואב לי.
"אתה מפחד מהמחויבות?".
"אולי, כן" הוא כתב. משם כבר המוח מתערפל, אני לא בטוחה מה המשכתי להגיד, אני לא בטוחה מה רציתי להגיד, וכתבתי שטויות. כל כך כאב לי, הרגשתי כל כך רע. לא אהבתי בנאדם ככה בחיים שלי, לא רציתי בנאדם ככה בחיים שלי, וזה הגיע לאט. לא התאהבתי בחמש עשרה דקות של שיחה, לא רציתי אותו ישר, אלא למדתי להכיר אותו, למדתי להבין שאני כן רוצה אותו. זה רק בגלל היומיים האחרונים? זה רק בגלל הלחץ שהפלתי עליו? למה הוא מסיים עם כל העניין הזה?
אחרי שהשיחה הסתיימה, והתנתקתי והלכתי מהמחשב, לא ידעתי מה להרגיש. מצד אחד אולי זה שיחרור, כי אולי היה קשה לתחזק מערכת יחסים שרק צד אחד יוזם אותה, או רק צד אחד מראה שאכפת לו. מצד שני הוא כל כך נכנס לי ללב, וכל כך הייתי צריכה אותו וכל כך ראיתי איתו את כל מה שיקרה, את כל מה שכל נערה חולמת עליו, הנשיקה הראשונה המושלמת, החבר המדהים, כל הסיפורים שהאכילו אותי במשך שנים על אהבה. הייתי צוחקת עם דני על זה שאנחנו נצא לדאבל דייט, הייתי חושבת על כמה מאושרת אני יכולה להיות, כמה כיף יהיה להסתובב איתו ברחוב מחזיקים ידיים, שכולם יקנאו שהוא שלי.. מחשבות של ילדה מטומטמת שעולה לכיתה י"א, צעירה בדם. החלטתי להתמודד עם זה עם עצמי, לא להתקשר לאף אחד, לא לדבר עם אף אחד, לתת לזה להיום לעבור בשקט עם עצמי. הדבר היחיד שלא יכולתי לעשות זה לשקר לעצמי, ולא יכולתי להיות בפוקר פייס. כל הערב הייתי עצובה. אני באמת רציתי אותו, ורציתי שזה יצליח. עכשיו נחשוב על מה שמתן אמר לי- הוא אידיוט אם הוא הולך. והוא הלך.