על הטוב והרע ~ סיפור ערסים ~ פרק שישי

נכנסתי לבית, בשקט.
ראיתי את אבי יושב על הספה, כשראשו בידיו.
הוא היה נראה נורא.
"נועם!" הוא חייך כשראה אותי.
"היי אבא…" מלמלתי, מחייכת חיוך קטן.
"אני כל כך מצטער…" הוא מלמל וחיבק אותי אליו.
רגע… הוא זוכר?
"זה בסדר אבא." לחשתי בשקט.
לא. זה לא בסדר.
אבל אני לא יכולה להאשים אותו. הוא היה תחת השפעת האלכוהול.
"זה לא בסדר. אני מצטער ילדה שלי." הוא ליטף את שיערי, נשר למצחי וחייך חיוך עצוב.
"תעלי לחדר שלך. לכי לישון. יש לך מחר בית ספר." הוא אמר והנהנתי.
באמת לא הייתה מזיקה לי מנוחה.
מנוחה עד הבוקר.
~
"מה יש לך בראש?" שאל אותי איתי.
זאת הייתה ההפסקה, ושנינו ישבנו בשולחן וחיכינו לרז, לירון ושי, שנשארו להשלים מבחן במתמטיקה .
"נפלתי, לא סיפור." משכתי בכתפיי.
כמובן שזה היה שקר.
"בטוחה?" הוא הביט בי במבט בוחן.
"בטוחה." חייכתי אליו חיוך רגוע, שהיה מזויף .
כנראה שאיתי לא שם לב, כי הוא מיד העביר נושא.
"נכון שאלירז הזה מדהים?" הוא שאל והביט לנקודה מסויימת כלשהי, כנראה שמביט בו ובחבורת הערסים שלו. משכתי בכתפיי.
"אני לא מתלהבת ממנו. לפי דעתי הוא גס רוח ומגעיל." אמרתי, פונה להביט בו גם אני.
סגרייה הייתה בפיו, ובחורה ישבה על כל רגל שלו.
גכחתי והנדתי בראשי.
"והוא דופק וזורק בנות. כאילו אין להן רגשות." אמרתי.
"הן משליכות את עצמן עליו, הוא רק אומר כן." הגן עליו איתי.
"והוא יודע מה יהיו התוצאות. לב שבור, בכי, טישויים מפוזרים בכל החדר. אני מרחמת על הבנות האלה." אמרתי והבטתי בהן ברחמים.
"היה לו קשר רציני אחד בכל חיו." איתי אמר,פונה להביט בי.
הבטתי בו.
"הוא אהב אותה יותר מכל דבר בעולם הזה. כולם ידעו וראו את זה." הוא התחיל מספר, שלחתי מבט לאלירז והחזרתי את מבטי לאיתי.
"היא נהרגה בתאונת דרכים." אמר.
"הוא היה שבור. כולם ראו את זה. היא שינתה אותו לתקופה שהם היו ביחד, הפכה אותו ליציב , אוהב רק אותה, מסתכל רק עלייה . אחריי שהיא נהרגה ,הוא חזר להיות מה שהיה לפני שהכיר אותה." אמר איתי ומשך בכתפיו.
"ואיך אתה יודע את כל זה ?" שאלתי אותו.
"היא הייתה החברה הכי טובה שלי." הוא אמר והשפיל מבטו.
הנחתי את ידי על ידו, מנסה לנחם אותו מעט.
"אני בטוחה שהיא מביטה בך מלמעלה ומתגעגעת אלייך." חייכתי לעברו חיוך זהיר.
"תודה נועם. את באמת משהו מיוחד." הוא חייך וחיבק אותי אליו. הנחתי את ראשי על חזהו,ושקעתי במחשבות .
אני יודעת שאלירז עבר דבר נורא, אבל זה ממש לא מצדיק את ההתנהגות הנוראית והמזלזלת שלו לבנות.
~נקודת מבט של אלירז ~
הבטתי בנועם בזאת, היא הייתה דומה לאופק שלי…
כוסאמק על מה אני חושב.
היא בחיים לא תשתווה לאופק.
ילדה צפונבונית. מצוצה מהאבצע.
והכי מעצבן, אמא שלי אוהבת אותה!
היא לא מפסיקה לזיין לי את המוח עליה.
'היא כזאת ילדה טובה,' 'תלמד, אלה ילדות טובות, לא הזונות שלך,'.
קדחה רצח.
"אחי." שמעתי את לירן קורא לי.
"אה כפרה?" שאלתי אותו.
"בא היום לפארק?" הוא שאל.
"יהיו כוסיות?" שאלתי.
"יהיו כוסיות, עליי." אמר אביאל, זה מכיתה י'א.
אני לא מבין מה לעזאזאל ילד בכיתה י'א עושה איתנו.
"מה, אתה מביא את אחותך?" שאל לירן את אביאל.
"מה אכפת לי, שתעשה מה שבראש שלה." הוא אמר.
סעמק, איך הוא מתנהג לפאקינג אחותו הקטנה?
זו אחותו, דם מדמו!
היה צלצול, וכמו תמיד, עפתי אני,לירן, אביאל והכוסיות שנמרחו עליי למחששה.
~
ישבנו במחששה, אלינור,לינור, אליאור, משהו דומה, הייתה על הברכיים שלי ושיחקה לי בשיער.
שנאתי את המגע שלה, אבל לא הזזתי אותה.
לפתע מרחוק ראיתי את נו, ההיא, כן, נועם.
היא הלכה אחריי איתי, החבר הכי טוב לשעבר של המלאכית שלי… אופק שלי.
מה הם עושים באיזור המחששה?
הם התיישבו על הדשא ודיברו, הבטתי בה בכעס.
מה היא עושה ליד המחששה?
ועוד אמא שלי חושבת שהיא ילדה טובה, פחח!
~ נקודת מבט של נועם ~
ישבתי עם איתי ודברנו, הבטתי בעננים תוך כדי.
תהיתי אם זה נכון שמי שמת, עולה למעלה ומביט באלה שהוא אוהב ושומר עליהם.
אני מקווה שכן.
אבל אני מקווה גם שאמא שלי נשארה איתי במקום שתמיד הייתה בו.
בלב שלי.