על הטוב והרע ~ סיפור ערסים ~ פרק חמישי

אם זה היה מציאותי, באותו הרגע הייתם רואים שאני רושפת אש.
"אני?" הוא שאל בחיוך משועשע.
"אני רואה שידידים אתם לא." צחקה אמו.
"כן, אפשר להגדיר את זה ככה, במילים עדינות." מלמלתי, מבטי נעוץ בו.
"מה רצית ?! שאני אשאיר אותך ברחוב ואיזה מחבל יחטוף אותך?!" הוא שאל בכעס.
"זה נראה לי עדיף מאשר להיות איתך באותו החדר!" צעקתי בחזרה.
"מה עשית לילדה, אלירז?" אמו נעצה בו מבט כועס.
"לא עשיתי לה כלום! נשבע!"
"הוא התנהג בגסות וניסה לפתות אותי!" צעקתי.
הצעקה הייתה מיועדת לו.
אמו נעצה בו מבט מאוכזב.
"היא ילדה טובה. מה אתה מנסה לעשות, אלירז?" היא שאלה את בנה.
"הייתי חרמן באותו הרגע! נראה לך שהיא בסטנדרטים שלי?!" הוא הביט באימו.
"היא יותר טובה מכל הזונות שאתה מביא הביתה! וגם הרבה יותר יפה מהן!" היא אמרה.
איזו אמא חמודה יש לו.
היא דומה… דומה לאמא… אמא שלי..
מבטי הפך עצוב, ונראה שמזי, אמו, שמה לב לכך.
היא התקרבה אליי והתיישבה לצידי, מלטפת את שיערי.
"את יפה מאוד. תוכלי להגיד לנו מה השם שלך?" היא שאלה בקול רך, בעוד אלירז גלגל את עיניו ונשף בעצבים.
"נועם…" מלמלתי, הדמעות עמדו בעיניי, מאיימות להתפרץ.
לא נפגעתי ממנו,שלא תחשבו שאני כזו שטחית.
נפגעתי כי מזי הזכירה את אמא שלי נורא.
גם אמא שלי הייתה אישה חמה ואוהבת.
"את ילדה יפה, נועם. אל תשימי לב לבן שלי. הוא רגיל למחומצנות שגם המוח שלהן התחמצן על הדרך, לבושות בבגדים זעירים. " היא צחקה וגרמה לי גם לצחוק, ולאלירז לגלגל את עיניו פעם שניה בדקה אחת.
"מאיפה קבלת את המכה, נועם?" היא שאלה ברוך, ליבי נדם.
אסור לי לספר.
אבא שלי הוא בן אדם טוב, רק האלכוהול מוציא ממנו את התסכול והזעם שהוא אוגר.
"אה…" גמגמתי, לחיי מסמיקות.
עיניה של מזי נישאו אליי, וכך גם עיניו של אלירז, שהביט בי בשאלה.
"זה סתם… ל..לא משהו רציני." מלמלתי.
"אוקיי. אני לא אלחץ עלייך. את מוזמנת להשאר כאן עד שהכאב ראש יחלוף, ואת מוזמנת לארח לי לחברה, תמיד." היא אמרה וחיבקה אותי.
חבקתי אותה בחזרה.
הרגשתי שקיבלתי מישהי שתשמור עליי.
רק חבל שהיא נלוות עם משהו שמסכן אותי.