מאושרת או מעושרת? פרק 32

14/07/2014 744 צפיות אין תגובות

הגענו לשדרת הבילויים של האיזור, המקום שקק חיים, עשרות, אם לא מאות צעירים גדשו את המסעדות, בתי הקפה והפאבים המעטים שהיו שם. הרוב היו מעט שתויים, אני ואמנדה נאלצנו לפלס את דרכנו ביניהם, פעמם רבות נדחקנו בין קבוצות אנשים, מתנצלות על הדחיפות, ומחייכות לפייס קבוצות אנשים שדחפנו. מצאנו לנו שולחן, במקום רגוע יחסית, הוא היה מעט מטונף, אך מלצרית חביבה מיהרה לנקות ולקחת את הזמנותינו, מנסות להתגבר על הרעש וההמולה במקום. בזמן שחיכינו להזמנה, דיברתי מעט עם אמנדה, לרכך אותה מעט ולנסות לדובב אותה שתשפוך את ליבה, אך פעמים רבות תשומת ליבה הופנתה לגברים שנעצרו להזמין אותנו למשקאות או ריקודים, סירבנו לכולם בנימוס, "אני עדיין לא שיכורה מספיק להענות להצעותיהם" אמנדה ציחקקה, "שלא תעזי להשאיר אותי לבד, אמרתי לה בנימה מבודחת, אך מבטי אמר את ההיפך, "את סתם דואגת, את תסתדרי גם בלעדיי" אמנדה זרקה את המשפט בחלל שבינינו, שותה בבת אחת את ארבעת הצ'ייסרים שבדיוק הגיעו לשולחן, היא הביטה בי במבט לא מובן, ספק כעס ספק מירמור, כמה דקות לאחר מכן, אמנדה כבר החלה להתנדנד, התחלתי לחשוש מכך שאצטרך לסחוב אותה לבדי לדירה, וניסיתי להרגיע אותה. "מההתחלה ידעתי שזה יקרה" אמנדה אמרה, כשהרימה את ראשה מהשולחן, האלכוהול החל להשפיע עליה, הבטתי בה בחשש "מה עובר עלייך, אמנדה? שמתי לב שאת לא עצמך בזמן האחרון", אמרתי, קוראת למלצרית ומבקשת ממנה כוס מים קרים בשביל אמנדה, "ותחזקי את המים בוודקה, ופלח לימון" אמנדה ציחקקה ושלחה קריצה למלצרית, המלצרית חייכה ונעלמה במהירות, "אמנדה, אולי כדאי שתפסיקי לשתות", אמרתי בדאגה, אך אמנדה מיהרה להשתיק אותי "ואולי תפסיקי לדאוג לי כל הזמן, אני ילדה גדולה ואני יכולה להסתדר, את לא פאקינג אימא שלי!!!" אמנדה ירתה בארסיות, שותה את שארית הטקילה שנשארה בכוס, והרימה את ידה להזמין עוד משקאות ," תעשי מה שאת רוצה" אמרתי בכעס, מרסנת את הדמעות שאיימו לפרוץ, בולעת את עלבוני בשלוק מכוסית מרטיני ביאנקו, מזמינה כוסית נוספת, 'גם אני רוצה להשתכר' חושבת בכעס ומביטה בזווית העין על אמנדה, מפלרטטת עם בחור בלונדיני גבוה שכנראה מכיר אותה, הוא חיבק אותה ולחש דברים על אוזנה, היא ציחקקה בקולי קולות והיכתה אותו בצחוק, הוא הביט בי, הינהן בראשו ואמר שיחזור יותר מאוחר. אמנדה המשיכה לשתות את כוסות המשקה שהמשיכו להגיע לשולחננו, אני "הסתפקתי" בשלוש כוסיות של מרטיני ביאנקו, חמישה שאטים של ייגר ועוד מספר משקאות שונים שהגיעו מחברים שונים של אמנדה, הצטרפו ועזבו בתורות, שתינו היינו מסוחררות, אמנדה בדיוק התחילה לדבר כשג'יי שון הופיע מולי, הוא לקח את הכוסית עם המשקה הלא מזוהה מידי וגמע את המשקה בשלוק אחד, "אני חושב שהגיע הזמן לפרוש" ג'יי שון אמר, מביט במבט מלא זעם באמנדה, מבטו התרכך כשהפנה אליי את מבטו, הוא חייך והתיישב לידי, "והנה פרינס צ'ארמינג הגיע, לעזור לנסיכה במצוקה", ג'יי שון התעלם מאמנדה והמשיך להביט בי. הבחור שהגיע איתו היה אותו בחור שדיבר קודם עם אמנדה, נדמה לי ששמו אדם. "היי אני אדם, חבר טוב של ג'יי שון, שמעתי רבות עלייך", הוא אמר ושלח לעברי יד, ללחוץ את ידי, הבטתי בו בבילבול, ושלחתי גם מבטים לג'יי שון, ג'יי הביט בי במבוכה, לחצתי את ידו של אדם בחיוך "מקווה שרק דברים רעים" אמרתי וצחקנו כולנו, נשארנו לשבת שם כשעה, ג'יי שלח מדי פעם יד ללטף את גבי, הצטמררתי ממגע ידו לאורך ידי, הרגיש לי מוזר שהוא נוגע בי כך, 'עד עכשיו הוא נמנע ממגע, מה קרה עכשיו?' חשבתי לעצמי וניסיתי להתרכז בשיחה, אדם לא הפסיק לספר בדיחות ומעשיות מימי השירות הצבאי שלו בחיל הים האמריקאי, אמנדה התאפסה מעט, והצטרפה לבדיחות שהרצנו מסביב לשולחן, אמנדה נעמדה בפתאומיות "אני חייבת להתפנות" ורצה לחלק האחורי של הפאב, דוחפת אנשים בדרכה, "רגע, אני אבוא איתך…" זינקתי אחריה, אדם עצר אותי, "אני אלך" אמר ונד בראשו לעבר ג'יי שון, הם היו בטוחים שלא שמתי לב לכך, אך אני הייתי ערנית מאוד, שמה לב לכל דבר שהתרחש סביבי, פיסות הפאזל החלו להתחבר בראשי, והתפללתי בליבי שזה לא מה שאני חושבת. ג'יי שון המשיך להעביר את ידו על גבי, מקרב אותי אליו, "איך את מרגישה?" שאל אותי בדאגה, מביט לתוך עיניי ומחכה לתשובה כנה מפי, "הכל בסדר" אמרתי המילים נעתקו מפי לנוכח ידו מרפרפת על גבי, תחושות נעימות אפפו אותי, פרפרים החלו לרקד בבטני, ונסחפתי עם התחושות, לא יודעת אם זה בגלל האלכוהול הרב שזורם בדמי, או עצם נוכחותו של ג'יי שון לצידי. אמנדה ואדם חזרו מהשירותים, מחובקים. החשבון הגיע ביחד איתם וג'יי שון שילם, חרף התנגדותי, "מתנה ממני על סיום הסמסטר, תזמיני אותי לקפה מחר" ציחקקתי ויצאנו מהפאב, ג'יי שון ניסה לחבק אותי אך אני התחמקתי, אך אמנדה ואדם היו מחובקים, הם השתרכו הרבה אחרינו, שמעתי קולות מהוסים וציחקוקים מכיוונם, הצטערתי שלא הספקתי לדובב את אמנדה. ג'יי שון כאילו קרא את מחשבותיי "איך היה זמן האיכות עם אמנדה?", הוא תפס את ידי והלכנו כך ידי בידו ואו שילב את אצבעותיו באצבעותיי, התחושות הנעימות מקודם חזרו, נאבקתי בהם, 'לא, אסור לי!' חשבתי לעצמי, בסופו של דבר נכנעתי להם, נותנת לתחושות לסחוף אותי אחריהן, המשכתי לדבר עם ג'יי שון, לשם שינוי לא ניסיתי להתנגד או להתחמק ממנו, אמנדה ואדם התיישבו באיזושהי פינה ודיברו, מאוד צמודים, הסתובבתי ונעצרתי, מחכה להם, אך אדם אמר שהוא דואג לאמנדה ואנחנו יכולים להתקדם, "שנמשיך, נסיכתי?" ג'יי שון שאל בנימה מבודחת, "אכן כן, נסיכי" החזרתי לו באותה הצורה, ומעדתי קלות בכניסה למעלית, מר אנרי חש לעזרתי, אך ג'יי שון הודה לו ואמר שזה בסדר, לא הפסקתי לצחוק במעלית, ג'יי שון צחק איתי, לא מבין את פשר הבדיחה, הוא כיוון אותי לדירתו, "אני לא משאיר אותך כך, את עלולה להתעורר עם כאב ראש רציני בבוקר, זוכרת שיש לי את התרופה להאנגאובר?" אמר והחל לצחוק, גורם לי לצחוק יחד איתו ולהיזכר בפעם הקודמת שהייתי במצב כזה, כשרק הגעתי ללוצרן, לפתע הפסקתי לצחוק, בחילה תקפה אותי, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, הקאתי על עצמי ועל הרצפה בכניסה לביתו, ג'יי שון שמר על קור רוח, הוא אפילו לא נגעל מכך, הוא תפס את ידיי המכוסות בקיא והוביל אותי לאט לכיוון המקלחת בחדרו, מביא לי אחת מחולצותיו הנקיות ומגבת ענקית, נישק את מצחי ואמר לי ברכות להכנס להתקלח,סוגר אחריו את דלת המקלחת, בזמן שהייתי במקלחת, הוא ניקה את הקיא שהיה בכניסה לביתו, והלך לפנות את האשפה, לטהר את הסלון מהריחות המבחילים, הוא איוורר מעט את הסלון, שלא אקיא שוב, והכין לי את אחת מתערובות הקפה החזק והשחור שברשותו, הפעם זו הייתה תערובת קולומביאנית, שמילאה את הדירה בארומה נפלאה של קפה משובח, הלוקח אותך למחוזות רחוקים ואקזוטיים. בזמן שג'יי שון עסק במטלות שהפלתי עליו, אני הייתי במקלחת, התיישבתי עם השמלה המטונפת בקיא, ברכיי צמודות לחזי, ידיי מחבקות את רגליי והמים מטפטפים על ראשי, 'מה קורה כאן לעזאזל?, למה ג'יי שון מתנהג אליי ככה?, מה אמנדה ניסתה להגיד לי?' מיליון מחשבות מתרוצצות בראשי, ביחד עם פיסות הפאזל שמזמן התחברו אך התמונה כולה נותרה מטושטשת 'יש כאן משהו שנעלם מעיניי, ואני חייבת לגלות מה הוא' אמרתי, נחושה בדעתי, דפיקה בדלת המקלחת החזירה אותי למציאות "רים, הכל בסדר? את צריכה עזרה?" קולו של ג'יי שון נשמע מעברה השני של הדלת, הוא לא ניסה להכנס, למרות שהדלת הייתה מעט פתוחה, קפצתי על רגליי, פשטתי מעליי את השמלה, הנעליים, התכשיטים, והבגדים התחתונים, והנחתי אותם על הרצפה בפינה, התמסרתי למים קרים ששטפו את גופי ונשמתי המיוסרת, ההבנה החלה לחלחל במורד ראשי, הדרך הזו מובילה לכיוון מסויים, ואין דרך חזרה. רים, עלייך להחליט האם את ממשיכה קדימה בנתיב המהיר או יורדת לדרך העפר לסיבוב פרסה, ברגע שתעברי את דרך העפר, לא תוכלי לחזור!!!


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך