זאת אני פרק 18

'כן.. בטח ' עניתי לו ונעמדתי לצדו, הוא התחיל ללכת ואני הלכתי לידו. 'רוני ? הכל בסדר ?' דאגתי. ראשו היה מושפל ומבט של עצב ניכר מעיניו. הלכנו אל הגלריה העגולה, והתיישבנו באיזור בו אין ילדים, על אחד הספסלים.
'שלי..' אמר במבוכה. הבטתי בו כלא מבינה. 'אני..אני אוהב אותך..'
'אני מרגישה פה אבל ..' עניתי, חצי שואלת ולא מבינה.
'אבל אני לא היחיד. בהתחלה המישהו הזה התאהב בך, אבל אז ראיתי אותך והתאהבתי גם אני ו.. את לא אוהבת אותו, הוא לא מוכן לקבל את זה.. הוא אחד מחבריי הטובים ביותר ואני לא יודע מה לעשות פשוט.. תביני, אני אוהב אותך, אני לא יכול לאבד אותך ! אם ניפרד ואת תהיי איתו, אני .. אהיה שבור.. בדיוק כמו שהוא עכשיו, אבל הבעיה שאם לא תהיי איתו , ואני מניח שזה יקרה, שלא תהיי איתו, שנינו נהיה שבורים.. אני לא מבין את הטעם ! אוף.. אני לא יכול לוותר עלייך !' דבריו העציבו אותי. ותר עלי ! תותר !! אני לא מגיעה לך.. ואני לא יכולה לזרוק אותך.. אבל זה סתם, זה לא אמיתי .. חברות אמת עדיפה ! תוותר !! לא ידעתי מה להגיד, אז לא אמרתי. חיבקתי אותו חיבוק אוהב ונשקתי לו על השפתיים. הוא חייך חיוך קלוש.
'אני יודעת מי זה ' השפלתי מבטי אל ברכי. הוא חייך ועשה תנועה של מה לעשות.
'לך. ' אמרתי 'לך דבר איתו'
הוא הנהן ונעמד, הושיט ידו אליי ועזר לי לקום. הלכנו זה לצד זה עד למסדרון, שם ראיתי את דנה ומאי והצטרפתי אליהן.
היום הזה עבר די מהר יחסית לכל המאורעות הרבים שהיו בו, לאחר מכן דנה, מאי ושיר באו אלינו, ישבנו בחדר הגדול למטה 'חדר הקולנוע' בו יש מסך ענק ומקרן, אכלנו פופקורן מן המכונה ואחר כך עלינו לחדר וריכלנו על כולם . הן הלכו מאוד מאוחר, ואני ולינוי ישבנו יחד עם אורלי לאכול את ארוחת הערב, משה מאחר לחזור לכן לא ישב יחד איתנו. בתום ארוחת הערב קמתי לפנות את צלחתי אל הכיור, כהרגל. האומנת לקחה את הכלים מידי 'אין צורך' אמרה 'הרי בשביל מה אני פה ? '
חייכתי אליה חיוך מנומס ועליתי בגרם המדרגות לחדרי. לינוי התלוותה אליי והתיישבה לידי על מיטתי. 'על מה רוני דיבר איתך ?' שאלה מסוקרנת
'ערן..כועס על רוני על זה שאנחנו יחד.' נעצרתי 'הוא.. הוא אומר שערן התאהב בי לפני שרוני פגש אותי בכלל, ערן סיפר לו עליי וש.. הוא גנב אותי.. שלפניי עוד היה לו סיכוי להיות איתי ' שוב עצרתי 'אבל לא היה לו.. חבל לי על רוני, תראי איך הוא בגללי רב עם החבר הכי טוב שלו.. אני רוצה שיהיה לו טוב..'
שתקנו שתינו , לא ידענו מה להגיד.
'ליני' קראתי לה בשם החיבה החביב עליה 'אני מצטערת..' פניה היו נפולות ..
'אני פשוט אוהבת אותו' יבבה 'כל כך הרבה זמן..'
'אז אולי הגיע הזמן לוותר ?' נשמתי 'הוא לא שווה שישבר לך הלב..' דמעה זלגה על לחייה 'הוא לא שווה את הדמעות שלך.. את הזמן..'
'אני.. אני מנסה.. אבל הוא פשוט , קסום כל כך, ג'נטלמני כזה, חתיך, כאילו הוא בא מתוך חלום, אני.. אני ניסיתי לצאת עם בנים אחרים, לחשוב על אחרים, שיעבור לי ממנו אבל אני פשוט .. אוהבת אותו' הדמעות זלגו על לחייה . ניגבתי אותן בידי.
'ששש ליני, הוא לא שווה את זה .. פשוט לא .. '
היא חייכה לי חיוך עצוב 'אולי אני אשן אצלך בחדר ? ' שאלה
'בכיף' צחקתי
'אני ארד להתקלח, ובזמן הזה תתקלחי גם את והאומנת כבר תסדר מיטה פה.. ' לינוי פתחה את דלת החדר ויצאה ממנה . לקחתי לי דברים למקלחת וכשעמדתי להיכנס נשמע צלצול הטלפון. על הצג היה כתוב 'רוני אהובי ♥ ♥ ' מתקשר. בעצב מהול בשמחה ואכזבה עניתי לו
'תקשיב' אמרתי 'יש לי תכנית'