על הטוב והרע ~ סיפורי ערסים ~ פרק ראשון

"אמא… אל תלכי." הדמעות זלגו על לחיי בעוד אני אוחזת בידה, ללא יכולת להרפות.
"תזכרי ילדה שלי, אף פעם לא בוכים על אנשים שלא שווים את הבכי שלנו. אנחנו חזקות." לחשה אמה בדקותיה האחרונות, מתנשפת, מדברת בקושי.
"אל תעזבי אותי אמא…" לחשתי, עיניי אדומות.
"תהיי חזקה ילדה שלי." היא נשקה למצחי נשיקת פרידה, ואיבדה את נשימתה.
~
~ כעבור שנה ~
"אני בבית." קראתי אל חלל הבית.
"אני במטבח." שמעתי את אבי קורא, וחששתי מעט להכנס למבטח.
האם הוא פיכח עכשיו?
או שדווקא תחת השפעת האלכוהול שהופכת אותו לבן אדם אחר לגמרי?
עליתי לחדרי, הנחתי את תיקי וירדתי למטה.
התקדמתי אל עבר המטבח וראיתי את אבי מטגן שניצלים.
"היי אבא." חייכתי ונשקתי ללחיו.
"היי ילדה שלי, איך היה בבית הספר?" הוא שאל והביט בי בחיוך.
פיו, הוא לא שיכור.
"בית ספרי למדי." צחקתי והתיישבתי על השיש לצידו.
"אני צריך לדבר איתך, נועם." מבטו הרצין.
הנהנתי והוא סיים לטגן את השניצלים, שם את המחבת בכיור ושטף את ידיו.
אחר כך, הלכנו לסלון והתיישבנו על הספה.
"פיטרו אותי מהעבודה." הוא מלמל והשפיל מבטו.
"זה בסדר אבא, אני מבטיחה לך שהכול יהיה בסדר." הנחתי את ידי על רגלו, והוא הניד בראשו לשלילה.
"אנחנו נצטרך לעבור למקום מגורים אחר נועם, מקום על הרבה פחות רמה. מקום פחות חינוכי, יותר פשע. זה לא טוב. אני לא רוצה שתגדלי במקום כזה." הוא אמר בעצב.
"אני אסתדר אבא. אני אתחיל לעבוד גם, נעבור למקום זול יותר, וכששנינו נמצא עבודה ונתחיל להרוויח כסף , נעבור למקום מגורים יציב יותר." אמרתי, מעודדת אותו.
"כבר מצאתי דירה, באיזור דרום תל אביב." הוא אמר לבסוף, והנהנתי.
לא אכפת לי שזה בקצה השני של המדינה.
כרגע אני גרה בזיכרון יעקב, בבית בעל שתי קומות, בית יפה, מרהיב ביופיו אפילו אפשר להגיד.
אבל כל עוד הוא יהיה יציב, שנינו נהיה יציבים, הכול מבחינתי בסדר.
~
עבר לו שבוע, וכבר היינו מול הבית החדש.
הוא היה בית קטן, בעל קומה אחת.
הוא היה באיזור מוזנח של העיר, באיזור שהתנאים בו הם לא תנאים.
ליבי צנח לרצפה.
לפחות חשבתי שהבית יהיה במקום קצת בעל רמה, ולא באיזור שבו מסתובבים ללא מנוח עבריינים, מוכרי סמים, זונות וכו'.
נכנסנו לבית, אשר היה נראה יחסית נורמלי מבפנים, ואבי התלהב מכך.
"איך?" הוא שאל בסיפוק.
"נחמד…?" ספק שאלתי ספק אמרתי.
"נחמד מאוד יחסית למקום הזה." הוא אמר.
הבית כבר היה מרוהט, וכל דברינו היו בו.
"והוא גם היה מאוד זול." הוסיף אבי, ואני הנהנתי.
"כבר רשמתי אותך לבית הספר שפה בשכונה. חלפנו לידו היום במכונית. ראית אותו?" הוא שאל אותו.
אם ראיתי אותו הוא שואל אותי?
הוחרדתי לראות אותו.
"ראיתי. נראה נחמד." אמרתי, למרות שבתוך תוכי רציתי לצרוח עליו ולשאול אותו לאן הוא חושב שהוא לוקח אותי, אבל ידעתי, זו לא אשמתו.
"מחר תתחילי ללמוד שם, אני מקווה שזה בסדר שכבר עכשיו אני אלך לחפש עבודה." הוא חייך ונשק למצחי.
"זה בסדר אבא, בהצלחה." אמרתי לו והוא יצא מהבית.
עליתי לחדר שלי, ונשכבתי על המיטה הרעועה.
החדר היה ממוצע למדי קירות בצבע שמנת, שולחן כתיבה, שידה עם מראה, וזה הכול.
הוצאתי את האמפי שלי ותחבתי את האוזניות לתוך אוזניי.
התחלתי לשמוע את שירי הרוק האהובים עליי מכול, בעוד לאט לאט עיניי נעצמות, ואני שוקעת לשינה עמוקה.
~
התעוררתי, והופתעתי לראות שהשעה כבר חמש בבוקר.
כמה ישנתי?
קמתי מהמיטה ישר אל תוך הקור של הבוקר, אשר הרעיד את עצמותיי. צחצחתי את שיניי, שטפתי פניי,
לבשתי את חולצת בית הספר החדשה שלי, קלעתי את שיערי לצמה לצד, נעלי את נעליי הסניקרס הבלויות שלי והופ, הייתי מוכנה.
ירדתי לסלון, ברכתי את אבי בברכת בוקר טוב, לקחתי שקית שוקו מהמקרר ויצאתי החוצה.
התחלתי הולכת אל עבר בית הספר החדש, אשר כבר זכרתי איך להגיע אליו, היות והיה קרוב כל כך לביתי.
"הופה הופה יא חדשה!" שמעתי קריאה מאחוריי, אך החלטתי להמשיך ללכת ולהתעלם.
בסך הכול אין סיבה שיתלהבו ממני, אני ממוצעת לגמרי,
אני לא יותר מדי רזה, אך גם בטח שלא שמנה.
שיערי שחור אשר מגיע קצת עד אחריי כתפיי, ועיניי שחורות ורגילות.
בסך הכול, ממוצעת לחלוטין.
הגעתי אל עבר שער בית הספר, מביטה בו בעיניים חוששות.
"בוקר טוב." השומר המבוגר חייך לעברי בנחמדות.
"בוקר טוב." החזרתי לו חיוך קטן.
לפחות האנשים כאן מתנהגים כמו בני אדם.
או לפחות חלק מהם.
נכנסתי אל תוך השער, הישר אל בית הספר תיכון.
מרחץ דמים של פופלאריות.
כאן בכל מקרה, מרחץ דמים של עבריינים , פרחות, זונות וערסים.
הרגשתי לא שייכת.
כולם היו לבושים פה זרוק, לא יותר מדי משקיעים.
הרגשתי מוזרה.
כי מה ילדה שמעולם לא עישנה, שתתה, או קיללה, יכולה לעשות במקום בו להיות ילד טוב זה חטא?