סיפורי ערסים ~ מתנאל & רוני ~ פרק שלושים ואחרון (סוף בחירה)

~ הודעה ~
אז לפני שאני מתחילה, חשוב לדעת שאת הפרק הזה , אם לא אהבתם את הפרק המקורי האחרון, זה הפרק עם הסוף הטוב.
לא רציתי שהרבה קוראות יתאכזבו, כך שעשיתי שני סופים.
הסוף העצוב והסוף השמח.
הבחירה בידייכם D:
~
התעוררתי בחדר הרגיל שלי, חדר הבית חולים.
מסביבי היו אנשים רבים.
בת אל, מתנאל , אלן, אלירן, אוראל ודין.
לא הבנתי מה כולם עושים כאן.
"היא מתעוררת." בת אל אמרה, וכולם התקדמו אליי, מביטים בי.
"מה קרה…?" מלמלתי בבלבול.
לכולם היה חיוך מאופק על הפנים, וזה היה דיי מפחיד.
"הוציאו את כל הגידול שהיה לך בראש בשלמותו." אמרה בת אל באושר מאופק.
על פניי עלה חיוך.
"שזה אומר, שעכשיו תהיי במעקב לכמה חודשים, אבל את יכולה לחזור הביתה." השלים מתנאל את דבריה של בת אל והביט בי באהבה.
לחיי הסמיקו מרוב אושר, וקמתי במהירות מהמיטה.
התעלמתי מראשי שכאב, וחיבקתי את מתנאל בחוזקה.
"הצלחתי." לחשתי באוזנו.
דמעות אושר זלגו על לחיי.
לא האמנתי שבאמת יכולתי לנצח במלחמה שידוע מראש מי הולך לנצח ומי הולך להפסיד.
"הצלחת." הוא השתחרר מחיבוקי ונשק לשפתיי באהבה.
הוא פתח את כף ידו וחייך חיוך מתגרה.
"אז את עדיין חושבת שאת והטבעת לא מתאימות?" הוא שאל וצחק.
"אני חושבת שיש משהו יותר מתאים." אמרתי.
"ומה זה המשהו הזה?" הוא שאל, חיוכו ירד מפניו.
"זה." לחשתי באוזנו ונשקתי לשפתיו באהבה.
בסך הכול, מתנאל היה זה שתמך בי, אהב אותי, היה לצידי בכול התקופה הזאת.
אולי הוא עשה טעויות, אבל גם אני עושה טעויות, וגם כל אחד אחר באיזור הזה שנקרא 'עולם'.
כי כל מה שהופך אותך לאנושי, זה שאתה לומד מטעויות.
ואהבה, יכולה להתגלות כטעות ענקית.
או מצד שני, להתגלות כדבר הטוב ביותר שיש.