מותם של משפחת האריסטוקרטים. פרק ראשון.

פטריק הוכר כהרפתקן שנהג לשמור את סודותיו, אפילו בפני משפחתו. למען האמת אף אחד לא באמת התעניין במסעות אלו, אלא התעניין בכסף הרב שהיה חוזר איתו וזה שהיה שולח לשפחתו במסעותיו הארוכים, כמו המסע האחרון שנמשך שבע שנים. כך הוא יכל להיראות עשיר גם כשהיה רחוק מהבית.
הוא חזר באופן מסתורי למדי. ראשית כי היה נוהג להודיע רשמית על שובו בכל מסע ומסע ושנית כי עשה זאת בשעות האפלות ולא באור היום.
אליס התעוררה למשמע רעשים חשודים והרי שהאורווה הייתה ריקה מזה שלוש שנים, מאז שהסוסה היחידה שנותרה בבית הייתה זקנה מידי מכדי לחיות. הבית היה שקט וחשוך, חוץ מאור נרות זעיר בחדר של מרגרט, הבת האמצעית, שהייתה עסוקה יום וליל בכתיבת הסיפור שלה למרות שאף אחד לא האמין שתסיים אותו בזמן, ואם כן, הוא לעולם לא יצליח כמו תמונתו של דוריאן גריי*. כשירדה לקומה הראשונה, אליס נגשה למזווה וחטפה רגל קפואה של טלה לפני שפתחה את הדלת באטיות וזהירות. אל אף שבלילה ההוא הרוח דממה וזה היה תחילתו של הקיץ, הקור היה בלתי נסבל ואליס יכלה לשמוע את שיניה נוקשות למרות שלא יכלה להרגיש אותן. האורווה הייתה בחצר האחורית של הבית וממנה נשקף נוף של שדות אשר לאור היום הן כמעט קסומות אך בלילה, מבט אחד בהן גרם לאליס להגביר את צעדיה ולהגדילן.
באורווה היה סוס, הוא צהל, נקש ברגליו על העץ המרופט בקש והשקט ששרר הסגיר את בליסותיו, כנראה שלא אכל ימים שלמים.
לידו היה מונח משהו שמרחוק נראה כמו שק מלא במסתורין אך מקרוב זה היה לא אחר מאשר פטריק נובל שלא צעק או נאנח, רק נשימותיו הזעירות נשמעו.
"פטריק!" נבהלה אליס והשתדלה לא ליפול ארצה מאחר ולא ידעה אם תדע לקום. שלולית של דם שהחלה להיווצר לפני שהגיעה לאורווה רק הלכה וגדלה. היא חשבה מה לעשות וניסתה לדבר לעצמה כמו בכל פעם שניסתה לחשוב ללא הצלחה.
"אליס…" הוא לחש "אליס…"
"אל תדבר, אנא ממך" היא אמרה "כדאי שאלך לקרוא לעזרה."
בלי להרהר יותר מידי, היא זרקה את הטלה הקפוא לכיוון לא ידוע ואת הקור כבר לא הרגישה. יותר מכל דבר, הייתה נחושה להציל את בעלה הגוסס.
לא עברה דקה ואליס הבוכייה עזרה לרונלד ומוניק, המשרתים של האחוזה, להרים את פטריק המדמם ולקחת אותו כמה שיותר מהר לאחת המיטות באחוזה. בעוד הם סוחבים את האיש המהולל, טיפות דם נופלות על הדשא שטופח בדייקנות מהיום בו משפחת נובלס עברה לגור באחוזה.
הם הניחו אותו בעדינות על כורסת עור גדולה בטרקלין. הנר בחדרה של מרגרט כבה ורק אז יכלה להרשות לעצמה אליס לבכות בקול רם, לכרוע לצידו. הוא ימות, היא חשבה. מוניק ורונלד חזרו לטרקלין עם מים, סמרטוט, תחבושות וסירופ שכנראה נועד לשינה מכיוון שלאחר ניקוי הדם והחבישה, פטריק נדרש לבלוע כף מן הסירופ והתעורר רק בבוקר שלמחרת.

"אבא!!!" צווחה דייזי, הבת הבכורה למשפחת נובלס שהייתה נוהגת להתעורר לפני כולם, לראות את הזריחה שבעיניה מהווה את היופי בעולם. היא רצה במדרגות ביהירות ישר אל עבר הכורסא שבטרקלין.
"בוקר טוב מיס." נכנסה מוניק ובידה תחבושות נוספות ומגש שמתחת לכיפתו הוסתר קערת נזיד וכוס יין.
"אנא." אמרה דייזי "קראי לי דייזי."
דייזי, ובשמה המלא דייזי רוז, הייתה נוהגת לומר למשרתים, לחברים ואף לאנשים רשמיים לקרוא לה בשמה הפרטי. הרי חוץ מלהיות בת של אציל היא לא הייתה שום דבר, ולכן ראתה את עצמה כפשוטת עם.
"בוקר טוב דייזי." תקנה מוניק את מילותיה.
"בוקר טוב." השיבה דייזי, מרוצה. "מתי אבא חזר?" היא שאלה
"אתמול בחצות. הניחי לו, הוא עייף ופצוע."
"פצוע?!"
"אביך המסכן, כנראה נקלע למערכה עם כלבים, למזלו הנשיכה שבמותנו לא עמוקה מספיק בכדי להרוג."
"אוי אבא…"
גרונה של דייזי החל להחנק ועד מהרה הזילה דמעה, בעיקר מכיוון שזו הפעם הראשונה שהיא רואה אותו מזה שבע שנים. היא חבקה אותו בצורה מעוותת, הרי לא יכלה אחרת. באותן דקות ההשפעה של סירופ השינה החל לפוג.