סיפורי ערסים – מתנאל & רוני – פרק עשרים ותשע

הבטתי בהם, הם היו קרובים.
יותר מדי קרובים.
הוא הביט בעיניה, בזמן שאני מביטה בהם, ואחריי כמה שניות הפנה את מבטו אליי.
הדמעות זלגו על לחיי.
אולי המשפט פעם בוגד תמיד בוגד רלוונטי למתנאל.
"רוני זה לא מה שאת חושבת." מתנאל אמר, מתקרב אליי ושולח יד לנגב את דמעותיי.
"אל תגע בי!" צעקתי עליו, מתרחקת במהירות.
הדמעות רק המשיכו לזלוג על לחיי ללא הפסקה.
הוצאתי את הטבעת מאצבעי וזרקתי אותה על הרצפה, יצאתי בריצה מהחדר והלכתי אל עבר הקבלה.
"הכול בסדר, רוני?" הפקידה שכבר הכירה אותי הביטה בי בדאגה.
"בב..בקשה תעבירי אותי חדר…" יבבתי והיא משכה אותי לחיבוק ארוך וחם.
אני לא מאמינה, איך הוא יכול?
הוא לא מכיר אותה אפילו יום!
לא יום אחד עובר, הוא מכיר מישהי, וכבר… כבר קופץ עליה?
"רוני זה לא מה שאת חושבת." מתנאל היה מאחורי, אך אני הייתי שבורה מדי.
אני לא רציתי להמשיך לשמוע אותו.
התנתקתי מחיבוקה של שרה, הפקידה, ופניתי להביט בו.
"גם אם זה לא מה שאני חושבת מתנאל, לא אכפת לי. אני לא רוצה להיות איתך יותר שניה מהחיים שלי. אתה יכול לחזור לזיין את ליאן, ועכשיו גם את אלן.
ואתה יודע מה הכי עצוב?
שאתה אפילו לא מכיר אותה!" צרחתי עליו בכעס.
בנתיים שרה דברה בטלפון ומלמלה משהו על מקרה חירום.
מתנאל הביט בי בעצב.
"אבל.. אני אומר לך.. לא היה כלום. אני נשבע." הוא לחש בקול שבור.
"זה לא משנה מתנאל, הקטע שאנחנו לא יכולים להיות ביחד." לחשתי מבעד לדמעות.
"אני גוססת מתנאל. אני לא אחיה עוד הרבה זמן." המשכתי.
הוא תפס את פניי בין שתי ידיו.
"את לא גוססת , ואת תמשיכי לחיות. ואנחנו נשאר נשואים באושר, ונוליד ילדים יפייפים. אני מבטיח לך." הוא נשק לשפתיי ואני כמובן התרככתי תחת מגע שפתיו.
ברגע אחד התנשקתי נשיקה אוהבת וחמה עם מתנאל, וברגע אחר הייתי בין ידיו, מחוסרת הכרה.
~