לעמוד בצל פרק-8

'תתעוררי לורה, הגענו הבייתה.' אמרתי לה כשדוממתי את המנוע ליד הכניסה לבית הגדול בו לנו עד עכשיו. היא התהפכה במקומה והניחה את זרועה על פניה מנסה לחסום את אור היום מעיניה הבהירות והקטנות.
'את לא רוצה לראות את החדר שלך?' שאלתי מוציא את המפתחןת ממקומם פותח את הדלת.
'אני רוצה לישון אנדרו, אני עייפה מהכל.' אמרה לי בקול ישנוני ויצאתי מהמכונית הולך במהירות העל שלנו לדלת שלה פותח אותה ומסיר את חגורת הבטיחות ממנה מרים אותה בידי וסוחב אותה לבית. כולם כבר הלכו לחדרם ואני הנחתי את לורה על הספה סוגר את דלת הכניסה ונועל אותה, הרמתי אותה שוב והיא חיבקה אותי פיה הורדרד מחויך מעט. הבטתי בה ארוכות, יש לה כל כך הרבה להבין ולראות בחיים שלה. עליתי לחדר היחיד שנשאר פנוי באחוזה שלנו באמצע היער והנחתי אותה על המיטה מכסה אותה בשמיכה הרכה ואז ראיתי משהו, מין חיזיון של מה שהולך לקרות.
"אני סומך אלייך לורה, אני באמת סומך עלייך אבל אין מה לעשות בנוגע לזה." אמרתי לה, היא נראתה מבוגרת יותר כבת 20 וקצת.
"אנדרו… אני מצטערת. אני ניסיתי הכל אבל פשוט לא הצלחתי להציל אותו, אני כל כך מצטערת." היא אמרה דמעות בעיניה וצער על פניה. היא ישבה על בירכיה ליד מישהו מדמם ושיערו החום ספוג באדום עורו בהיר כמת.
"אני יודע לורה, תאמיני לי שאני יודע וזה בסדר. הכל יהיה בסדר אני מבטיח לך!" אמרתי וחיבקתי אותה, היא נתלתה על צווארי בוכה לתוך כתפי ומחבקת אותי חזק.
"אני אוהב אותך לורה, אני מצטער שלא אמרתי לך את זה לפני הייתי צריך אבל פחדתי." אמרתי לה מלטף את שערה הרך והיא הביטה בי עם עיניה הירוקות הבהירות, מבט מלא תקווה והיא התקרבה אליי עוצמת את עיניה ואז יצאתי מזה. נפלתי אחורה על ישבני והיא הייתה במיטה עדיין ישנה כמו מלאך קטן ותמים.
'כל כך הרבה' חשבתי לעצמי ויצאתי מהחדר נותן בה מבט אחרון ורואה אותה מתהפכת במיטתה החדשה, בביתה החדש.
"אנדרו, לולי תישן על הספה בסלון בסדר?" שאלה אותי רייבן ולולי עומדת לידה.
"יש מיטה מתקפלת במחסן והיא תישן איתך, או שתיקח את החדר שלי. אני לא אשן בקרוב לפי מה שאני מרגיש ומקסימום אני אשן על הספה." אמרתי לה מוציא את מפתחות המחסן מהצרור שלי ומושיט לה אותו.
"תודה אנדרו." אמרה נושקת ללחיי ולוקחת את המפתח גוררת את לולי אחריה. הנערה המשוגעת הזאת, נקווה שלא יהיו צרות עם החדשה שהיא הביאה.
"אתה דואג יותר מידי חומד." אמרלי וויליאם שעמד מאחורי וחיבק אותי.
"אני צריך לדאוג, מישהו פה צריך לדאוג וויליאם. כולכם כל כך בטוחים שכלום לא יקרה ורק אני מתחנן קדימה." אמרתי לו מסתובב אליו והולך לשבת על הספה הארוכה. וויליאם התיישב לידי והניח את ידו על הירך שלי מביט ארוכות בעיני ובשלו ניצוץ שובב שנבלע בירוק.
"אני אדאג איתך אם אתה רוצה." אמר לי ונשען קדימה מנשק את שפתיי ברכות, תפסתי את עורפו וקירבתי אותו אליי. רציתי את זה, עכשיו ההורים שלי לא יכולים להגיד לי שאני הולך לגיהינום כי אני לא אמות בזמן הקרוב. יכלנו לעשות זאת לנצח, אנחנו לא צריכים לעצור לשנום או לאכול או לישון אבל רייבן ולולי נכנסו חזרה לבית עם המיטה המתקפלת והפריעו לנו.
"ניתן לכם להמשיך, אנחנו עולות למעלה." אמרה לולי וניצוץ שעשוע על פניה.
"אני מצטער אנדרו, לא הייתי צריך לעשות את זה." אמר והתרחק ממני מעט.
"שטויות." אמרתי מתקדם אליו מנשק אותו שוב והוא חיבק אותי חזק אליו.