she's just a girl and she's on fire … פרק 17

נקודת מבט שנאל-

התעוררתי לקראת שעת הצהריים, לא ישנתי כל הלילה.
מתהפכת מצד לצד – מנסה לא לשפוט את עצמי על עד כמה אני נואשת ותמימה..
אני בסך הכל ילדה בת 17 שמחפשת את אבא שלה,
אז חיפשתי אותו במוקד הטלפוני של 144, מקווה שיוכלו לאתר את אבא שלי.
אני לא יכולה לחיות בלי אבא ואמא.
אני לא יכולה לחיות בלי משפחה…
אני לא יכולה לתאר לכם איך הרגשתי כשלא מצאו אותו ברשימות, אני לא יכולה לתאר לכם איך נצבט לי הלב כשחיפשנו הרבה שמות קרובים אליו.
אולי הוא לא רוצה קשר איתי?
אולי הוא מעולם לא אהב אותי ובגלל זה הוא עזב?
אולי סבתא צודקת ובאמת בגללי אבא עזב?
אני מעדיפה לא להעסיק את הראש שלי בזה…..

"בוקר טוב ישנונית" קרא לי שון כשהוא לבוש במדים, הבטתי על גופו הלבוש במדים הירוקים היפים כשכומתה טורכיז נתלת על כתפו, הוא אמר לי שהוא ביחידת התותחנים.
תמיד הלב נצבט לי כשראיתי אותו לובש את המדים והולך לצבא,
אני הולכת להיפרד ממנו שוב לשבוע..
"אני מניח שאת בצום שתיקה?" חייך וסיים לכפתר את חולצת המדים שלו ורכן אל עברי, מרפרף עם שפתיו על פניי. חייכתי חיוך מובך ונשקתי לשפתיו נשיקה ארוכה,
לא אכפת לי טעם נורא וריח נורא מהפה כתוצאה מהשינה..

"אני מצטער על אתמול" אמר לאחר שהתנתקנו מהנשיקה, חייכתי חיוך קטן כהבנה ועצמתי את עיניי שוב.
"אני אוהב אותך באמת. את מאמינה לי?" שאל, הנהנתי בראשי והצבעתי עליי ולאחר מכן עשיתי לב עם אצבעותיי, מבחינה בחיוך מתפשט על פניו של שון וגם על פניי, ובסוף מצביעה עליו.
"נסיכה שלי. לכי תצחצחי שיניים ותתארגני ואחרי זה בואי ללמטה" ענה
הנהנתי בראשי וקמתי מהמיטה סוף סוף, הולכת אל כיוון השירותים והמקלחת כששמעתי את הדלת של החדר נסגרת מפני ששון הלך.
מאי כבר ממזמן בגן.. השעה 13:00.

שטפתי את פניי, מעלימה כל זכר לשינה, מצחצחת את שיניי, מתלבשת ומפזרת את שיערי על גבי.
הגעתי אל המטבח, מכינה לעצמי נס ומחממת לי מעט עוגת שוקולד חמה.
מחפשת בעיניי את שון ומגלה שהוא יושב בגינה, יצאתי אליו והתיישבתי מיד על רגליו, לא נותנת לו זמן להגיב.

"אני עוד מעט יוצא אל הבסיס" ענה ונשק לצווארי,
"אתה חייב ללכת?" שאלתי כשסיימתי לבלוע את העוגה
"חייב" אמר בשקט, שתקתי והמשכתי לשתות מהנס בשקט, מתענגת על החום הנפלט מהכוס.
"את יפה" ענה בשקט ונשק לאוזני,
"אל תגע לי באוזניים!" צעקתי מיד, הוא צחק והובס בשקט "טוב טוב".
המשכנו לשבת ולהנות מהנוף, נזכרת שאני עובדת גם היום….
"חבר בא לאסוף אותי לבסיס, רוצה שהוא יוריד אותך בעבודה?" שאל
"מי זה החבר הזה?" שאלתי לפני שאני אסכים
"אביאל" ענה בפשטות,
"ל-א. אני אלך לעבודה באוטובוס, אני צריכה לעבור דרך הבית" שיקרתי
"טוב." ענה בצורה מוזרה

הלכנו אל התחנת אוטובוס, הוא עם התיק הכבד ואני עם התיק הקטן, מחכה להגיע לעבודה ולשכוח מהצרות.
"תביא לי נשיקה" אמרתי בחיוך וכרכתי את ידיי סביב צווארו, מצמידה את מותניי אל מותניו, מרגישה את כולו. מנשקת את שפתיו ומתענגת ונוצרת כל זכר ממגע ידיו וממגע שפתיו.
המשכנו להתנשק הרבה זמן, לא משחררים.
ידיו גלשו אל מותניי, מחזיקות בי חזק ומעט צובטות את מותניי הרזות, מכאיב לי..
"א-אתה מכאיב לי" גמגמתי, מתנתקת מהמשיקה, "סליחה" ענה מיד והמשיך לנשק אותי כשידיו אוחזות בי חלש.
הוא חיבק את גופי, מפריד את הנשיקה, אוסף אותי אליו.
צפצוף רכב הבהיל את שנינו, מביטים מאחורינו ורואים את אביאל יושב ברכב שלו.

"אני אתגעגע אלייך. תשמרי על עצמך, אני מקווה שאני אצא הביתה בשבת" הודה בשקט
חייכתי והוספתי "גם אני" וצפיתי בו עולה לאוטו, פוגשת בעיניו של אביאל שממהר להסיט את עיניו.

הוא נסע עם הרכב ואני נסעתי לעבודה, מגיעה אחרי הרבה זמן.
"שלום שנאל" קרא ליאור, חייכתי ולבשתי על עצמי סינר, מגש ועט.
"שנאל את חולמת! שולחן 7 צריך מלצרית!" צעקה טל, מישהי שעובדת כאן.
הנהנתי בנמרצות, הולכת אל הסועדים ומחייכת בחמימות .

"שלום, מה תרצו להזמין?" שאלתי בחיוך רחב, כבר כואב לי לחייך!!!
"טוסט עם סלט ומיץ תפוזים, ומוקרם עם לימונדה" ענו הבנות הצעירות, בסביבות גיל ה20 של חייהן.
"ותוודאי שזה יגיע מהר" ענתה בחוצפה הבחורה השנייה.
נהנתי בראשי והלכתי למטבח, לוודא שההזמנות יצאו מהר.

עברתי לשולחן אחר, פוגשת בלירון שוב. הפעם עם מישהי מבוגרת.
"שלום. מה תרצו להזמין?" כמו תקליט שבור..
לירון צחקה לי בפרצוף ואמרה "לא הסתכלת במראה היום?"
הובכתי והאישה שלידה חייכה.
"כשתרצו להזמין תגידו לי" אמרתי לאחר כמה דקות שהן לא ענו..

המשכתי להביא הזמנות, לנקות שולחנות, ואפילו לנקות את השירותים.
זה היה לא נעים..
חזרתי אל השולחן של לירון והאישה שישבה איתה כי ראיתי שהן קראו למלצרית על מנת שיזמינו הזמנות.
"חזרתי" חייכתי בשקט, מסתכלת רק על האישה, לא על לירון.
"אני רוצה מלצרית אחרת" אמרה לירון וקראה בקול "אפשר לקבל מלצרית לשולחן?"
"המלצריות האחרות עסוקות, אני פנויה. מה תרצו להזמין?" שוב ניסיתי
"את מגושמת. אני לא רוצה שאת תפילי לי שוב את האוכל" ענתה בחוצפה, לא הפלתי לה שום אוכל…
שתקתי וכשהתחיל להיות אווירה מעיקה כשלירון צחקה לי בפנים , האישה הזמינה ארוחת בוקר עם נס קפה ומיץ אשכוליות.
נענתי בחיוב והלכתי להביא הזמנות ולאחר כמה זמן חזרתי עם ההזמנה של האישה מהשולחן של לירון.
עברתי עם ההזמנה ולפתע נפלתי על הפנים. הראש שלי נמעך במגש והרגשתי משהו חד סורט אותי מהלחי עד השפה.
התרוממתי על רגליי, מבחינה בחיוך הרחב של לירון ואת הרגל שלה מונחת לידי, כלומר היא שמה לי רגל ובגלל זה נפלתי.
דמעו. עמדו בעיניי ופשוט נלחמתי שהם לא יצאו.. כל האנשים במסעדה הביטו עליי, חלק צחקו, חלק נדהמו והרגישו רע בשבילי.
לירון הייתה מהאלה שצחקו לי בפנים.

הרמתי מיד את המגש , מבחינה בדם מטפטף על המגש, ואת הכוסות שתייה שבורים על הריצפה ועל המגש, זכוכית אחת הייתה מלאה בדם.
שתקתי וגמעתי את רוקי, משפשפת את עיניי וממלמלת בהתנצלות "מ-מצטערת. א-אני א-אביא אחד א-אחר." לא הפסקתי לגמגם.
לירון צחקה ואמרה "אמרתי שהיא מגושמת, או לא?. אני לא מבינה איך לא פיטרו אותך. כבר התלוננו עלייך אז עם המקרה עם השערה" צחקה בקול.
שתקתי וברחתי למטבח, רואה את ליאור מדבר עם טל,
"אנחנו יכולים לקבל תביעה. תלכי תסדרי שם את מה שנשבר ותבקשי מהם סליחה ותביאי להם ארוחה חדשה ופיצוי. אני אשלח את שנאל הביתה" אמר.
הוא לא הבחין שהייתי מאחוריו.
אם הוא ישלח אותי הביתה זה אומר שעלולים לפטר אותי.. אני עלולה לאבד את הפרנסה שלי.
איך אני אחיה בלי העבודה?

"הו. שנאל" ליאור מיד קרא, מבחין בי. הוא הביט בי במבט מוזר ומיד אמר "לא ידעתי שזה עד כדי כך נורא. לכי תנקי את הפנים שלך" אמר.
לא הבנתי מה קרה..
הכאב בפנים שלי היה עצום. אבל זה רק בגלל הנפילה.

ניגשתי אל השירותים, מבחינה במראה שיש לי חתך בינוני, הוא מתחיל מהלחי עד סוף השפה, הולך באלכסון..
שטפתי את הלחי שלי, מבחינה שגם מהסנטר יורד לי דם. שטפתי והדם לא הפסיק לרדת.
ניקיתי את הדם שוב ושוב. עוצרת אותו בעזרת נייר.
נכנסת לתא השירותים הכי רחוק ומתחילה לבכות.
לבכות בשקט- אבל לבכות.

הדלת של השירותים שלי נפתחה ומיהרתי לסגור אותה, אסור שייראו אותי בוכה.
ניגבתי את עיניי ואת הפנים, מרגישה שהדם לא מפסיק לרדת..
הורדתי את המים באסלה, שלא יחשבו שבכיתי..
השתעלתי מעט, מייצבת את גרוני ומקווה שאני שוב לבד בשירותים.
לקחתי נייר חדש, מבחינה באישה בסביבות גיל ה60 לחייה נשענת על הכיור.
ניגבתי את פניי שוב מתכננת לצאת מהשירותיים.

"ראיתי שנפלת" אמרה בטון מצטער. הנהנתי בראשי, מכווצת את ידיי, יודעת שניא תצחק עליי.
"יורד לך הרבה דם" מלמלה. הנהנתי בראשי, לא מעזה לפתוח את פי, מנגבת את הדם שוב.
"אני יודעת שזאת הילדה הזאת שמה לך רגל" אמרה בבטחון.

"שנאל שינינו את הימים והשעות של העבודה" קרא ליאור, קוטע את האישה.

"א-אני צריכה ללכת, אני אפספס את האוטובוס." עניתי בשקט.
"את לא אמורה לעבוד?" שאלה ללא הבנה,
"כ-כן. אבל.. האחראי משמרת שינה את השעות, אז אני סיימתי לעבוד היום, אולי מחר אני אעבוד, אם לא יתלוננו עליי על מה שקרה" עניתי בשקט

"את הולכת ומספרת דברים כאלה ללקוחות? שנאל מה לא בסדר אצלך!" צעקה עליי טל.
התכווצתי במקומי, מרגישה את שאיגותיה עליי.
"היא שא-שאלה. אז ע-עניתי" גמגמתי בפחד.
"היא נפלה! איך את מדברת אליה? יורד לה דם מהלחי ומהסנתר!" צעקה הלקוחה
"גברתי זה בטיפול. היא הייתה צריכה להיות זהירה יותר" אמרה טל.
"מצטערת" אמרתי לשתיהן ויצאתי מהשירותים, פוגשת בגופו של ליאור.

"בגלל מה שקרה, אני נאלץ להחזיר אותך הביתה. עד שהמנהל סניף ידע מה לעשות. מצטער שנאל.." ענה בשקט
"אבל זאת לא אני נפלתי.. היא הפילה אותי! היא שמה לי רגל!" ניסיתי למצוא את חפותי.
"יש לך משהו שיכול להוכיח את זה?" שאל ללא הבנה
"לא. אבל זאת היא! באמת! היא לא אוהבת אותי! היא שונאת אותי!" קראתי בכעס
"היא לקוחה וזה לא משנה אם היא שונאת אותך או לא.!" צעק עליי בחזרה, מעולם הוא לא צעק עלי…. הרגשתי קטנה כל כך.

"אבל אני חייבת את העבודה הזאת! אתה יודע!" התחננתי אליו, לא מפסיקה לנגב את דמעותיי.
"שנאל זה לא אני מחליט!" קרא בכעס
"ליאור אתה היחידי שיודע! אף אחד לא יודע! אני בלי שקל, קיבלנו עוד חוב של 30 אלף שקל. אני חייבת להביא לאמא שלי כסף! אתה לא יכול להגיד לי ללכת הביתה כשאין לי אחד כזה!" קראתי בכעס. חשבתי שהוא ייגן עלי.
הוא שתק וענה "מצטער. אם הייתי יכול לעזור, הייתי עוזר".

השפלתי את ראשי, לוקחת את התיק שלי, כותבת עד מתי עבדתי ולקחתי את הדברים שלי ויצאתי מהמסעדה, פוגשת באישה שתמכה בי יוצאת מהשירותיים

"אז.. ביי" מלמלתי אל האישה ואל ליאור וטל, כועסת על עצמי שהרשתי לעצמי ליפול!
למה לא עשיתי את כל הסיבוב בשביל לא להיתקל בה!
למה לא נתתי להם מלצרית חדשה! למה אני נופלת לכל זה?!
ואז נזכרתי!
יש מצלמות אבטחה. למה הוא לא בודק?

נכנסתי בחזרה לעבודה, מקבלת מבטים נוקבים ורעים,
"ליאור י-" אמרתי וטל קטעה אותי "עוד לא הלכת?!"
"נזכרתי שיש מצלמות במסעדה, תבדוק שזאת לא אני! תבדוק שלא אני אשמה!" התחננתי
"שנאל את צריכה חופש.. תלכי הביתה.." קרא בצער.
נאנחתי ושוב יצאתי, מושפלת.

התקשרתי אל אמא.. אני יודעת שהיא תשנא אותי עוד יותר, אבל אתמול בערב דיברנו..
היא התקשרה לספר לי שהם קיבלו עוד חוב של 30 אלף שקל, היא בכתה…היא אמרה שליאל לא מבין מה הולך סביבו , שאין להם כסף לאוכל. ליבי נשבר.

-"היי אמא" אמרתי בקול עצוב, לא מפחדת להביע את רגשותיי דרך הטלפון
"מה?" שאלה בשקט
-"איך אתם?" ניסיתי לשאול, אך העצב לא יצא מקולי, הפעם דיברתי בעברית..
"בסדר. איך את?" שאלה, שומעת שהיא בעבודה
-"לא משהו. אמרו לי לחזור מהעבודה, חשבתי לבוא אלייך לעבודה" הצעתי
"ל-למה?" גמגמה בצער
-"מה למה?" שאלתי ללא הבנה
"למה את לא משהו?" גמעה את רוקה
-"הבאתי הזמנה למישהי, והיא שמה לי ר-" אמרתי והיא קטעה אותי
"אני צריכה להיכנס לכיתה שאני מלמדת" אמרה וליבי נצבט נשרף.
-"אפשר לבוא? בבקשה. את וליאל היחדים שנשארו לי בחיים!" קראתי בצער
"א-אני לא יודעת…" מלמלה בשקט
-"בבקשה. רק לשעה, אני אלך אחרי זה מבטיחה!" התחננתי
"חצי שעה. אני מחכה" קראה
-"תודה אמ-" אמרתי וקטעתי את עצמי כשקראתי לה אמא…

שמתי אוזניות באוזניים ושמתי את השיר ששון הכיר לי.

'ילד של אבא/ מוקי'.

ילד של אבא על מה אתה חולם, מה בוער לך בלב.
וכמה טוב שבאת- ביחד זה שלם.
בעיניים שרואות הכל, אין שום דבר כואב!
שנים זורמות כמו מים , ישר אל שום מקום.

אבא רק תבוא ותפסיק שהדבר הזה יבער לי בלב..
אני לא יכולה יותר.
אין לי אך אחד שתומך בי, בבקשה תבוא ותעזור לי.
אני אשלם לך רק תבוא!
אני מעדיפה למות! אין לי טעם לחיות!

'ואבא כאן תמיד לחבק ולשמור אותך! עד סוף העולם אני לא עוזב אותך!
ילד שלי, לך רק בדרך שלך!!!!'

אבא אני רוצה שתחבק אותי, אל תעזוב אותי…

הגעתי לעבודה של אמא, חיכיתי שיפתחו לי את השער של בית הספר על מנת שהיא תבוא להיות איתי.
"מה זה?" שאלה בכעס והביטה על פרצופי, בוחנת את השריטה ואת הסנטר.
"כלום" אמרתי בשקט.
התיישבנו על הספסל ושתקנו,
"מי זה עשה לך?" שאלה בשקט, מבטיה בעיניי.
"מישהי שבאה לאכול בעבודה, היא שמה לי רגל ונפלתי עם ההזמנות שלה" הודתי בשקט
"ומה עשו בעבודה?" שאלה בכעס
"הם אמרו לי ללכת הביתה" נאנחתי ועצמתי את עיניי, היא נגעה בפניי.
התגעגעתי אל המגע האימהי הזה.

"חוצפנים!" קראה אמא, "מה הם עשו לך שנאלי. השחיטו לך את הפנים"
"זה יעבור" אמרתי בפשטות.
"את עדיין תוכלי לעזור לנו? לשלם את החוב?" שאלה בחש
"כן. אני אחפש עוד עבודה לבקרים, אני לא אלך ללימודים הרבה. אני גם ככה לא צריכה ללמוד" ניסיתי שהכל יהיה בסדר.
"זה בסדר? בטוח?" שאלה, הנהנתי בראשי.
תמיד חלמתי לצאת מבית הספר עם תעודת בגרות כשאני מצטיינת ואמא ואבא יהיו גאים בי.
אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי ללמוד, אני צריכה לעזור לאמא עם הכסף.
אני מעדיפה שליאל יחייה טוב יותר, אני מעדיפה להיות בלי השכלה.

"ומה עם הלימודים?" שאלה לאחר כמה רגעים
"גם ככה לא יצא ממני משהו" הודתי, הרי מה כבר יצא ממני?
היא שתקה.

"בחמישי אנחנו אמורים לחזור הביתה.. וחשבתי שאולי אפשר לחזור" הצעתי לאמא
חוששת שהיא תגיד לי לא.
וכמו תמיד היא ענתה "זה תלוי בסבתא".
"את יכולה רק להודיע לי? אני לא רוצה לישון בחוץ. אני מתביישת כשכולם יוצאים הביתה ואני נשארת בבית, זה מרגיש לא נעים" הודתי בשקט
"את כל הפעמים היית אצלנו, תפסיקי להיות כפויית טובה!" קראה בכעס והתרחקה ממני
שתקתי.
הרי רוב הפעמים גורשתי.
מעולם לא נשארתי שם שישי שבת שלמים, גירשו אותי בבוקר, או בערב.
ואז הייתי מעבירה את הזמן הנותר בתחנת האוטובוס לבד.
"אז רק תגידי לי.. אני לא רוצה להישאר גם השבת" התחננתי
"טוב. את לא צריכה ללכת?" שאלה בנימוס
"אה. אין לי לאן ללכת, חשבתי שאני אולי אחכה לך שתסיימי לעבוד ונלך את ליאל ואמי לטייל" חייכתי חיוך תמים.
"לא, תודה. אני עסוקה" ניסתה להעיף אותי
"רק לארוחת קטנה. נשב שלושתנו נאכל ארוחת צהריים, אפילו רק נס קפה בבית" התחננתי
"נגמר האוכל בבית" ענתה בקשיחות
"אז נלך למסעדה" הצעתי
"אין כסף" קראה בקול,
"אני אשלם! באמת, תביאי לי, אני אשלם. רק שנהיה ביחד!" התחננתי כל כך הרבה
"לא.. את לא תוכלי לשלם" ענתה
האמתי היא צודקת.. זה יהיה קשה לשלם למסעדה על שלושתנו
"אז אני אקנה רק לכם, אני לא רעבה.. אכלתי בבוקר" ניסיתי לשכנע
"באמת?" שאלה ללא הבנה, הנהנתי בנמרצות.

אמא שתקה ואמרה "תחזרי בצהריים" . חיכיתי בספסל מחוץ לעבודה השנייה שלה, שותה מידי פעם מהבירזיה, מברכת את עצמי שהבאתי בתיק 100 שקל, אני לא יכולה להוציא מהבנק כסף, אין לי…
"את עדיין פה?" שאלה ללא הבנה כשראתה שהשעה 16:00 ואני עדיין מחוץ לעבודה שלה
הנהנתי בראשי והמשכתי ללכת לידה ברגל, העבודה רחוקה מהבית..
אבל אנחנו נלך ברגל כי לאמא אין רכב.

"ככה את באה?" שאלה והצביעה על לבושי כשהלכנו אל כיוון הבית, שם ליאל אמור להיות
"כ-כן." גמגמתי, לא מבינה מה רע בלבוש שלי.
לבשתי מכנס שחור, הוא היה טיפה דהוי ומשופשף כי זה מכנס עבודה, וחולצת טריקו שחורה.
ונעליים סגורות, זה הנוהל בעבודה.
היא גלגלה את עינייה וכשהיינו בכניסה לבניין מיד היא אמרה "אני עולה להתארגן, וגם ליאל. ונלך" ענתה והתחילה לעלות בבניין , נכנסתי אחריה מדביקה את הקצב.
"לא!" קראה , "תחכי בחוץ, אל תיכנסי" אמרה וחיכתה שאני אצא מהבניין.

עשיתי כדבריה וחיכיתי מחוץ לבניין, בודקת אם יש לי עוד כסף קטן לנסיעות וככה גם אני יוכל לאכול במסעדה איתם.

חיכיתי וחיכיתי.. וחיכיתי.. וחיכיתי.

הבטתי על שעוני, רואה שהשעה כבר 17:56, אני חיכיתי בחוץ שעה וחצי.
הדלת של הבניין נפתחה, אמא , ליאל ו.. וסבתא?!
יצאו מהבניין לבושים יפה, רק אני לבושה.. לבושה לא יפה.
ליאל רץ אליי וקפץ עליי בחיבוק, נישקתי אותו הרבה פעמים, לא יכולה בלי האוצר שלי!
"חשבתי שאנחנו נלך למסעדה פשוטה.. לא למסעדה מושקעת, כי אין לי מ-" אמרתי ואמא קטעה אותי "אמרנו יוצאים למסעדה! אז למה התארגנתי!" נאנחה בקול
"לא ידעתי ש-" אמרתי וסבתא קטעה אותי
"אמרתי לך שהיא סתם מדברת!" צעקה סבתא ונכנסה אל תוך הבניין כשהיא דוחפת אותי הצידה,
"אני מצטערת. לא ידעתי, איו לי מספיק כסף" אמרתי בבושה
"יופי" אמרה אמא בשקט ולקחה את ליאל אל תוך הבניין,
"אפשר לצאת לאכול פיצה, זה גם כיף" אמרתי, היא גלגלה את עינייה ונכנסה לבניין.
"חכי!" רדפתי אחריה עד שהיא עצרה, "מה" שאלה בחוסר סבלנות
"אני אנסה להוציא כסף מהבנק" אמרתי בשקט, היא הנהנה בראשה ואני הלכתי אל כיוון הבנק שנמצא לא רחוק מכאן, משכתי 100 שקל שוב וגיליתי שאני לא יכולה להוציא עוד כסף עד שלא נכנסת משכורת.
לפחות עכשיו יש לי 200 שקל. נקווה שיצא פחות האוכל.

רצתי אל הבית, רואה אתם מחכים לי, הראתי שיש לי 200 שקל ויצאנו אל המסעדה, ארבעתינו.

ההליכה הייתה שקטה, רק ליאל שאל שאלות.
"שנ-שן. מה קרה לך בפנים?" שאל בתמימות
"נפלתי בעבודה" הודתי בשקט, "זה עד כדי כך נורא?"
"לא. את תמיד יפה" חייך חיוך רחב,
חייכתי בשקט כשיש לי אבן גדולה בלב,

הגענו אל מסעדה קרובה, היא זולה אמרו.. התיישבנו ולקחנו תפריטים, הסתכלתי על המחירים וזה היה יקר.
גמעתי את רוקי וחייכתי בשקט.
"מה אתם מזמינים?" התעניינתי,
סבתא התעלמה ממני ואמרה לאמא שהיא מזמינה פירה עם כבד, ליאל התלבט ובסוף הזמין המבורגר ילדים עם צ'יפס ואמא הזמינה פרגיות.
"ומה את מזימינה שן-שן?" שאל בחיוך ליאל,
גמעתי את רוקי ונשכתי את הלחי הפנימית שלי ועניתי בבטחון "אני לא רעבה, אכלתי לפני שבאתי אליכם".
זה היה שקר מוחלט. אני אכלתי רק עוגה בבוקר, רציתי לאכול .. אבל אין לי מספיק..

מה שמזכיר שלא קיבלתי טיפים.

אמא השפילה את ראשה והתחילה לאכול , שלושתם אכלו.
המלצרית שאלה אם אני רוצה להזמין משהו, אם התחרטתי. אך חייכתי בנימוס ואמרתי 'לא תודה'.

"אז איך עבר עליהם השישי?" חייכתי, מסתכלת על האוכל ומריחה אותו, משתדלת לא להיות חזירה ולאכול.
"כיף!" אמר ליאל בזמן שאכל את ההמבורגר ואת הצ'יפס.
"היה בסדר" אמרה אמא בשקט, והמשיכה לאכול
"ואיך לך סבתא?" שאלתי בחיוך, היא נקבה בי מבט מפחיד ואמרה בכעס "אל תדברי איתי! מה את לא מבינה! אל תפני אליי! פאקינג אל תחשיבי אותי לסבתא שלך!"
גרדתי את ראשי בעצבנות והשפלתי את ראשי אל ציפורניי, רואה שיש לי הודעה בטלפון.

מאת ; ליאור.
'את בסדר? מצטער שצעקתי עלייך היום'

ראיתי את ההודעה אבל התעלמתי. הייתי פגועה מידי בשביל לענות.

תמיד אמרו לי 'אין כמו משפחה- תמיד שם בשבילך'
ופעם אמרו לי 'אין כמו חברים- תמיד שם בשבילך' אך אף אחד מזה לא קרה..

"אמא מספיק." אמרה אמא בשקט לסבתא.

התעלמתי מכולם ועניתי לטלפון שלי, שון התקשר אליי.
"נסיכה שלי! חיים יפים שלי!" קרא בקול מאושר
-"למה אתה מאושר" צחקתי,
"כי יש לי אותך!" צעק בקול, שמעתי את חברים שלו צוחקים ומדברים
-"גם אנ-" אמרתי וסבתא קטעה אותי

"תצאי לבחוץ! מה באת לשגע את השכל כל היום בטלפון!" התעצבנה עליי,
גמעתי את רוקי ולמזלי שון לא שמע.

-"אני אדבר איתך עוד מעט, בסדר?" שאלתי את שון בטלפון
"כן, ברור." ענה מיד

"לכי תדברי איתו, אנחנו לא נברח" אמרה אמא
"אני רוצה להיות איתכם כאן" התעקשתי
"אנחנו לא! תצאי!" אמרה סבתא בצעקה, אני שונאת שהיא עושה את זה …

יצאתי לבחוץ, מתקשרת אל שון, נושמת כמה נשימות בשביל להירגע.
הבטתי עליהם דרך החלון זכוכית, הם דיברו וצחקו.
שאני הייתי שם, זה לא היה.

-"מאמי" קראתי בשמחה, מזייפת אותה לחלוטין.
"הפרעתי לך?" שאל בשקט
-"טיפה, הייתי עם המשפחה במסעדה"
"תהני. רציתי לספר לך שהעלו אותי בעוד דרגה!" קרא בהתרגשות
-"כל הכבוד!!!! תותח שלי!" התרגשתי
"אני אוהב אותך, ומחכה לשבת, את נשארת שבת?" שאל
-"לא יודעת, אני נראה לי אלך הביתה". הלוואי והוא ישכנע אותי להישאר
"תישארי, אל תלכי, שבוע אחרי תלכי הביתה" ביקש
-"טוב" צחקתי .
"אני אדבר איתך. אוהב, נשיקות!"

חזרתי לבפנים, שוב שקט.
"טוב סיימנו אפשר לחזור" אמרה סבתא בקרירות,
"חשבתי שנשב, נדבר" הצעתי
"חשבת לא טוב" אמרה סבתא וקמה מהכיסא ויצאה מהמסעדה,
אמא יצאה אחריה ורק ליאל ואני נשארנו.
"אתה יודע שאתה כל החיים שלי?" שאלתי אותו, הוא הנהן בראשו.

קיבלתי את החשבון יצא בדיוק 198 שקל, שמתי שטר של 200 ויצאתי מהצסעדה ביחד עם ליאלת
"נהנת?" שאלתי בחיוך, הוא הנהן בראשו
"הרבה זמן לא אכלנו בחוץ, ובמסעדה" חייך חיוך רחב.
"היה טעים?" שאלתי, "מאוד" ענה בחיבה.
"יופי מאמי" עניתי, מתחילה ללכת איתו אחרי אמא וסבתא שדיברנו בינהן.

הגענו אל הבניין אחרי הליכה ארוכה כי אין רכב, סבתא נכנסה לבניין וליאל נשאר איתי בחוץ על הספסל.
"את רעבה?" שאלה אמא, הנהנתי בראשי.
"אז לא כדאי שתלכי ותאכלי? אצלנו אין משהו לאכול.." אמרה בעצב
"אפשר אולי טיפה כסך לנסיעה? כי לא ידעתי שאת כל הכסף אני אוציא על האוכל?" ביקשתי
היא שתקה וחיפשה בכיס שלה כסף,
"אז למה לקחת אותנו למסעדה יקרה!" כעסה, אבל זאת לא אני הצעתי את המסעדה היקרה, היא ראתה שגם לא אכלתי.
הם הזמינו אוכל יקר..

"אני אסתדר, אני אמצא איך אני אחזור" נאנחתי בשקט, מחבקת את ליאל בפעם האחרונה כשאני מבחינה שהשעה 20:00 והאוטובוס האחרון אמור לצאת עוג חצי שעה.

"אל תלכי" ביקש ליאל, שתקתי וחיבקתי ונישקתי אותו הרבה,
"אני צריכה לחזור, אני לא יכולה להיות כאן עוד" עניתי, הוא שתק ונעמד ליד אמא שהתעסקה בציפורניה
"ה-היה כיף. ניפגש בשישי?" שאלתי בתקווה שהיא תגיד כן,
היא שתקה גם ואמרה לאחר הרבה זמן "היה כיף"
באתי לחבק אותה והיא הלכה אחורה , עשתה כאילו מישהו קורא לה.

התעלמתי וחזרתי אל כיוון תחנת האוטובוס שואלת נהגי מוניות ונהגי אוטובוס אם אפשר לשלם להם אחרי זה, אף אחד לא הסכים.

התחלתי ללכת ברגל, מתקדמת הרבה תחנות ברגל, ככה המחיר לאוטובוס יהיה זול יותר.
היה לי רק כמה שקלים לאוטובוס, ככל שהתרחקתי בתחנה ככה המחיר של האוטובוס ירד, המשכתי ללכת וללכת, מכוניות ומוניות צפצפו לי, כששאלתי את המוניות אם אפשר לשלם אחרי זה כשנגיע הם סירבו והמשיכו בנסיעתם.
הגעתי אל התחנה , מגלה שהאוטובוס נסע. האוטובוס האחרון לבית…

המשכתי ללכת, אולי ברגל אני אגיע. למרות שזה לא הגיוני.
מונית נעצרה לידי, העדפתי לא להיות מושפלת והמשכתי ללכת.
"ילדה, לאן את הולכת בחושך?" הנהג קרא לי, התחלתי לפחד
"אני לא אפגע בך. בחיי שלא. אני מפחד שתלכי לבד, מסוכן כאן" ענה
"אני צריכה להגיע לבית, אבל הוא רחוק. ואין לי כסף, ופספתי את האוטובוס שלי" התחלתי לספר ולא הפסקתי לבכות
"ואף מונית לא מגיעה אל הבית שלי, וגירשו אותי מהבית שלי, ובזבזתי את הכסף שלי בגלל שההורים שלי היו צריכים ועכשיו אני גרה בפנימיה ואין לי כסף ואצה לא תוכל לעזור לי! אז תפסיק להסתכל עליי!" צעקתי והמשכתי ללכת, מנגבת את דמעותי.
הנהג סגר את החלון והמשיך לנסוע. כמו שחשבתי.

אך טעיתי. הנהג מונית עצר במקום בטוח ואמר "אני אקח אותך. בחינם, את לא צריכה להחזיר לי.אני מקווה שהכל בסדר בבית, ואם את צריכה משהו את יכולה לבקש ממני, הנה קחי" אמר והושיט לי כסף.
"אני לא צריכה כסף. תודה" אמרתי בשקט. "מצטערת"
"אין על מה. אני אקח אותך לבית, בואי" ענה בשקט והתחיל לנסוע למקום שאמרתי לו,
אחרי נסיעה של שעה הגענו
"תחכה כאן, אני אלך להביא לך כסף" אמרתי, הוא הנהן בראשו וחיכה

נכנסתי לבית והוצאתי כסך מהארון, רצתי לבחוץ להביא לו , אבל הוא לא היה.
הוא היה המלאך השומר שלי..
הוא יכל להמשיך לנסוע אחרי שדיברתי אליו, או לבקש ממני כסף על הנסיעה, אבל הוא לא.

נכנסתי למיטה ונרדמתי. בוכה מכל היום הזה