בובותיי, בובותיי.

"בובותיי, בובותיי, אני מבקש מכם, אנא, היו בשקט כדי שנוכל להתחיל בישיבה." יושב הראש של וועדת בובות הפרווה, דובי לבן שהחזיק לב גדול בין ידיו, ניסה להשתיק את חבורת הבובות הרועשת.
"אני מבקש!" הוא צעק שוב, וכולם השתתקו.
"אנחנו כאן כדי לדון בבעיה קשה מאוד: הבעלים שלנו רוצה לזרוק אותנו. היא כבר גדולה ואינה מעוניינת בנו עוד." אמר הדובי.
"זה נורא!" צווח בובת החיבוקי בצורת הכלב הגדול.
"מה היא תעשה לנו? תזרוק אותנו לזבל?" שאל האפרוח הצהוב הענקי.
"אני לא יכולה להיות בזבל, זה מלוכלך מידי עבורי!" רטנה פינקי, כלבת פודל ורודה קטנה ומתולתלת, שסנופי אהב מאז ומתמיד.
"איזו דיווה…" לחשה לו הצפרדע הכחולה.
"האמת שהיא נראית ממש טוב." השיב לה סנופי, הצפרדע נחרה בכעס והתרחקה ממנו.
"אני שואל אתכם, מה לדעתכם צריך לעשות עכשיו?" שאל הדובי.
מיד פרצו הבובות בצרחות ואלפי רעיונות, ולקח כמעט עשר דקות להרגיע אותם.
"אהה…" כשהם השתתקו הרים סנופי את ידו.
"כן?" שאל הדובי את סנופי.
"לדעתי כדאי לדבר ללבה, לבקש ממנה שלא תזרוק אותנו, גם אם היא לא זקוקה לנו." אמר סנופי.
כולם פרצו בצעקות מחאה.
ואז פינקי הצביעה.
"אתם בוודאי יודעים שאני הכי ותיקה פה מכולם, אני שלה מגיל שלוש, מאז שהיה נהוג לקרוא לבובות שלך לפי הצבע שלהן, ואני אוהבת אותה מאוד, אבל כרגע חשוב יותר לחשוב עלינו. אנחנו לא מסוגלים לברוח מפה ואני לא רוצה להגיע לזבל. אז אם אנחנו לא נהיה הבובות שלה אף אחד לא יהיה הבובה שלה." אמרה פינקי.
"את מציעה לנו לרצוח אותה?!" שאל באימה בובת החיבוקי.
"איזו משוגעת…" מלמלה הצפרדע.
"זה לא בסדר!" צעק סנופי. "אני מעריץ כל מילה שיוצאת מהפה שלך, אבל אסור לרצוח אותה!"
"אם אתם לא תרצחו אותה, אני ארצח." אמרה פינקי והוציאה שתי סכיני קצבים משום מקום. העיניים שלה התחילו לבעור באדום.
היא ערפה את ראשו של הדובי וקיפצה אל פתח החדר בחינניות.
"סיונרה, טיפשים! אני אבוא לבקר בזבל!" היא קראה ויצאה החוצה.
~~~~~~~~~~~
רייצ'ל זרקה את הבובות פרווה שלה לזבל ובדיוק חזרה הביתה. ההורים שלה נסעו בענייני עסקים והיא הייתה לבד בבית.
זו הייתה שעה מאוחרת, בחוץ כבר היה חשוך ואף אחד לא יצא לרחובות.
היא פתחה את הדלת ונכנסה לדירה. היא נעלה מאחוריה, השליכה את המפתחות על השולחן וניגשה לאכול משהו.
פינקי הביטה בכל זה במבט רצחני, רק מחכה שרייצ'ל תעשה את הטעות ותחזור לחדרה.
ואז רייצ'ל הלכה לחדרה. לישון. הרי מחר יש בית ספר, כך אמרה בשקט לעצמה.
"את לא תחיי מספיק כדי להגיע לבית הספר!" קראה פינקי ויצאה מבין הצללים. היא קפצה על רייצ'ל והתכוונה לערוף את ראשה בעזרת בסכין, אבל הסכין רק פגע בצווארה בקול משונה ונהדף לאחור.
"ממה את עשויה בדיוק?!" קראה פינקי באימה.
רייצ'ל לא הצליחה לפתוח את הפה, היא הייתה אחוזת אימה.
פינקי ניסתה לחבוט בה שוב ושוב, עד שבסופו של דבר השליכה את הסכינים וקיפצה אל החלון.
"אני לא רוצחת, לא מגיע לי לחיות!" היא קראה וקפצה מהקומה השלישית הישר אל פח הזבל.
רק לאחר חמש דקות רייצ'ל הצליחה להתקדם אל הסכינים ולהרים אותם.
הם היו עשויים מפלסטיק.
"טיפשה…" מלמלה רייצ'ל, פלטה נחרת צחוק והלכה לישון.