אבן החן של הונמשי – פרק ראשון : העידן המקורי חלק א'

-נא לקרוא את ההקדמה לפני הפרק!-
'אבא היקר
הי אבוש , מה שלומך ? היום זה היום בוא אנחנו מציינים עשור למותך , כאילו זאת יום הולדת או משהו. אתה יודע , ג'ון אמר לי , שכשבן אדם מת , הוא נולד מחדש לאלוהים , אז אני מקווה שאלוהים עושה לך אחלה מסיבה שם למעלה.
בינתיים כאן , בעולם החיים (סוג של) אמא לוקחת את יום מותך בצורה טובה יותר משאר הפעמים ,כנראה נמאס לה להתפרק מבכי, כאילו מתת מחדש.
אם תהייתה , אני עדיין שומרת את השרשרת המוזרה והענקים שהבאת לי ביום מותך , היא מאוד כבדה אתה יודע ? אבל אני לא מורידה אותה. האמת היא , שהייתי בטוחה שעד עכשיו השרשרת הזאת ממזמן תעלם , אבל זה נראה כאילו העולם מתעלם מקיומה על צווארי.
לא משנה. אז היום יש לי בוחן במתמטיקה , ואני חושבת שהולכים להוריד אותי לשלוש יחידות , אל תתאכזב , אבל אני פשוט לא מבינה את החומר הזה! חוץ מזה..'
"סטפ!" מה את עושה ??" ג'ון , אחיה הגדול והשרירי של סטפני מקייבהרד , פתח את הדלת בהנפה , בעוד סטפני טורקת בקול רם את יומנה.
"מנסה לכתוב יומן. למה את לא דופק ?! אתה יודע כמה הבהלת אותי ??" קולה של סטפני נשאר חזק ועמיד , ומתיקות קלה תמיד התגנבה לקולה.
"סטפ , ההסעה עברה הרגע." ג'ון הרים את גבתו העבה
"מה ?? למה לא אמרת לי! ג'וני!!" סטפני לקחה את תיקה והרימה אותו על גבה במהירות , כשתוך כדי גנבה מהמטבח מאפין שאימה הכינה. "יש לי מבחן ג'ון!!!" היא צווחה
"תרגעי , אני אסיע אותך ," חייך ושיניו הבהיקו
"מה אתה חש , כולה רשיון נהיגה." חייכה סטפני ונעלה את נעליה וקמה מהכורסא ומחפשת אחר מפתחות האוטו של ג'ון
"מה את מחפשת ?" הוא שאל , לוגם באיטיות מהקפה שלו
"אתה המפתחות שלך כמובן! אני מאחרת!" היא המשיכה לצווח , כשאימה ירדה מהמדרגות באיטיות ובדיכאון המותאם לה.
"היי אימוש ," חייכה סטפני בעדינות
"סטפ , מה את עושה כאן ? ההסעה שלך כבר נסעה.." קולה של אימה היה שבור וריק כמו תמיד , כאילו זה הרגע ראתה את כל משפחתה יוצאת להורג.
"אני מסיע אותה." חייך ג'ון והניח את כוס הקפה שלו והתקדם לכיוון דלת הבית
"בואי סטפ," הוא אמר ופתח את הדלת וסטפני יצאה בעקבותיו , בלי לומר לאימה מילה , היא לא ידעה מה לומר, סטפני בעצמה הייתה זקוקה לנחמה.
סטפני נכנסה במהירות אל תוך המכונית של אחיה הגדול והורידה את המראה כדי להסתכל שוב על עינייה , ככה היא הייתה עושה כל בוקר , בוחנת את עיניה בשאלה האם הן נראות עצובות כמו של אימא שלה.
ג'ון נכנס לאוטו והתחיל לנסוע לכיוון התיכון של סטפני , הוא לא אמר מילה כל הדרך , עד שהגיע לפתח התיכון. " היי , סטפ " לחש כשהיא סוף סוף סגרה את המראה
"תיהי חזקה , אבא איתנו ," חייך ג'ון וצבט את ידה , כך תמיד היה עושה לה.
"אני חזקה , זאת אימא שבוכה כל הזמן." לחשה סטפני בהתגוננות
"את יודעת , החדרים שלנו קרובים סטפני , את לא יכולה לעבוד עליי ," הוא הדגיש את ה"עלי" כאילו היא כן מצליחה לעבוד על אחרים.
"אני מאחרת ," היא חייכה אליו "וכך גם אתה." ג'ון מיהר להסתכל על שעונו ובזמן זה סטפני חמקה מהמכונית "ביי אח גדול!" היא חייכה
הרוח השתוללה בחוץ בצורה עצבנית , וחברותיה של סטפני צילצלו אל ניידה ,אך היא לא ענתה , היא הייתה מרוכזת מידי בשרשרת שאביה הביא לה , שהתחילה לזהור באור לבן ומשונה. 'מה לעזאזל…' חשבה והכניסה את האבן חן אל מתחת לחולצתה , לא משנה מה , סטפני אף פעם לא הורידה את השרשרת שלה , היא הרגישה קרובה אל אביה עם השרשרת.
"סטפני!! למה את לא עונה לפלאפון שלך??" שרה , חברתה הטובה של סטפני , בעלת שיער חום – שתני ועיניים ירקרקות , יצאה מהשער הראשי של התיכון ותפסה בזרועה של סטפני
"סטפ , אני יודעת שזה קשה ," לחשה שרה , וחיוכה נראה מרחם.
"מה …" לחשה סטפני , היא לא הייתה מרוכזת בכלל , היא עדיין חשבה על הזוהר המסתורי של השרשרת לה , אך מחשבותיה הסתיימו בשניה שצליל צלצול השעה הראשונה נשמע.
"אח!" צעקה סטפני , בדרכה לכיתתה והוציאה במהירות את השרשרת שהייתה מונחת על צווארה , שצרבה על עורה הלבן. "מה עובר עליך היום ?" לחשה סטפני לשרשרת 'זה כאילו, כאילו היא רוצה שאני אוריד אותה.' חשבה סטפני ואז גיחכה לנוכח המחשבה המטופשת שלה
"סטפני ?" קול מוכר דיבר מאחורי גבה.
"המורה!" חייכה סטפני לידיעה שהיא אינה מאחרת למרות הכל.
"מה את עושה מחוץ לכיתה?" חייכה המורה, שוב, בחיוך המרחם והמוכר.
"כלום." חייכה סטפני חזרה ונכנסה במהירות לכיתה.
במשך כל השיעור עורה של סטפני צרב וגירד, בהפסקה, סטפני מיהרה לשירותים והביטה במראה. היא הייתה בטוחה שתמצא את עורה אדום ומתקלף , אף בועתה נראתה רגילה למדי. היא יצאה מהשירותים , ועיניה נתקלו בידידה השמנמן , שון.
"היי סטפני!" הוא צעק אליה "מה את עושה פה ?" אמר שהתקרבה אליו
"נכשלת במבחנים." היא גילגלה עיניים
"את לא אמורה להיות בבית ולבכות או משהו ?" הוא חייך
"הטקט שלך זה משהו., לחשה
"בואי נבריז ," אמר "נבריז ? שוב ??" צחקקה
"היה לי מבחן עכשיו בהיסטוריה, ואין לי חשק לחיות," הוא ענה כתשובה
"אוקי , לאן אתה רוצה ללכת ?" מבטה סרק את הסביבה
"החוצה." הוא אמר ותפס בידה, מוביל אותה לשער האחורי שלידו קרתה תאונתו של אביה.
השער היה נטוש וחסר שמירה, ובדרך כלל , דרכו הבריזו כל התלמידים.
סטפני יצאה מהשער במהירות ואמרה "זאת הפעם האחרונה שאנחנו מבריזים שון. אני אמרה ללמוד, הבטחתי לאבא שלי שאני אשנה משהו בעולם , ובינתיים אני רק משנה לעצמי את הציונים." אמרה כשהביטה על האפר שהיה על האדמה , שהיה כתוצאה מהשריפה של התאונה של אביה. השרשרת של סטפני השתוללה , והכאב היה חריף ושורף , שסטפני כבר לא התאפקה והורידה את השרשרת מצווארה.
"שרשרת מקוללת ," לחשה סטפני וזרקה את השרשרת על האדמה
"על מה את מדברת סטפני ?" צחק שון, "את לגמרי השתגעת."
עינייה של סטפני התרחבו באימה כשקלטה שהשרשרת מתחילה להסתובב
"אימלה שון , מה זה ?" היא לחשה
"זה איזשהי בדיחה ? כי זה לא מצחיק שון!" הדמעות שלה התפרצו במהירות
"על מה את מדברת ?" הוא שאל בתמיהה
"על זה! השרשרת שלי! היא עושה חור באדמה!"צווחה סטפני
"סטפני…איזה שרשרת ?" לחש שון