לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 23

בנסיעה לכיוון סטודיו שנמצא במרכז העיר, המוח שלי לא הפסיק לחשוב. עבר שבוע מאז הנשיקה ביני לבין עמרי, לערן לא סיפרתי על זה. אני מרגישה מלוכלכת, אבל פשוט לא יכולתי להתמודד עם זה. במעט הפעמים שהתראינו פשוט דיברנו עוד על מה שעובר עלינו, והתחברנו, והיינו קרובים, וישנתי אצלו, והכל היה טוב. אני לא יכולה עם הסיפור חסר התועלת הזה להרוס את הקשר הכי טוב שהיה לי. אבל זה לא ממש עוזר לי, הרי מטרת הנסיעה עכשיו לסטודיו היא לראות את עמרי. ג'ו אמר לי שאני צריכה להשגיח שם בצילומים של פרסומת לבושם, הבושם שבגללו אני והוא התנשקנו, הפרסומת שכל כך עבדנו עליה. הוא אמר לי שיהיה טוב שאהיה שם על הסט, מי שעברה עם עמרי על הטקסט, על המשחק, מי שתוכל לדבר איתו ולדרבן אותו להיות שוב הטוב שהוא היה באודישן. לא יכולתי להגיד לו שזה הדבר האחרון שאני רוצה כרגע לעשות, ולכן פשוט חייכתי ורשמתי את זה בפנקס שלי, כהוראות להיום. לכל אחד במשרד יש כזה. אני באמת לא רוצה לראות כרגע את עמרי.
"שלום, אני בר, נשלחתי מטעם משרד יחסי הציבור של ג'ו לנר". שומר הבניין חייך אליי ואמר לי שזה נמצא בקומה השלישית של הבניין. לא ידעתי שיש שומרים לבניינים, אבל כנראה לבניינים כאלה כן, כי מתנהלים בהם דברים שקשורים לסלבריטאי ארצנו. כל כך שומרים עליהם שלא יקרה להם שום דבר, ואף אחד לא מבין שאת הדברים הרעים שקורים להם הם גורמים לעצמם. למרות שתקנו אותי אם אני טועה, אבל אומרים שאין דבר כזה פרסום שלילי. לדעתי יש.
דפקתי על דלת הסטודיו, ובחורה נחמדה חייכה אליי, שזיהיתי אותה כבר, כי היא חלק חשוב של החברה של הבושם, וכבר יצא לי לדבר איתה. היא הכניסה אותי אל החדר, נתנה לי כוס מים ופשוט אמרה לי שאני יכולה לשבת על הכיסאות הנוחים ולחכות. היא אמרה שעמרי והבחורה מתארגנים, ואחר כך אוכל לתפוס עם עמרי חמש דקות עד שיתחילו הצילומים. ראיתי גם את צוותי הבידור מחכים לראיין את שני הכוכבים, כי הם מסקרים כל צילומים לפרסומת או צילומים לקטלוג אופנה. זיהיתי את אחד מהם, כמישהו שראיתי לשתי שניות מסתובב במערכת עיתון 'דרור'. שעשעה אותי המחשבה שבמקומו יכול היה לעמוד שם ערן, וזו הייתה יכולה להיות סיטואציה לא קלה בכלל.
"היי, אתה עובד בעיתון דרור נכון?" שאלתי את האיש. הוא חיך אליי והנהן, והעביר את ידו קדימה כדי ללחוץ לי את היד.
"אני ליאור, נעים להכיר. את מוכרת לי מאוד" הוא אמר מיד.
"אני חברה של ערן מילר" אמרתי לו בחיוך, "וראיתי אותך לשתי שניות כשבאתי לבקר. אני מגיעה מחברת הייצוג של ג'ו לנר". הוא מיד הבין למה אני מתכוונת, וגם הבין למה הסתובבתי במערכת עיתון דרור באותו יום. הוא צחק ואמר שמעטים באים לבקר בעיתון כי זה לא דבר נפוץ שנותנים פשוט להיכנס אל המערכת ולצאת ממנה, שזה רק למטרות חשובות או לאנשים מסוימים. השיחה איתו העבירה לי את הזמן עד שעמרי יצא. שאלתי את ליאור על הסיבה שהוא בא לסט והוא אמר לי שביקשו ממנו, בשביל מדור הרכילות, לעשות מיני ראיון לעמרי ולבחורה שלצידו, סתם על הדינמיקה ועל מטרת הפרסומת.
"אני מניח שפרטים את לא יכולה לתת לי, וגם מנועה מלתת אותם".
"אנחנו נותנים לסלבריטאים לדבר בשם עצמם" אמרתי מיד, "הם יגידו לך טוב יותר את מה שאני יכולה להגיד בהרבה יותר מילים והרבה יותר מסובך כי הם כבר מורגלים לזה. אין לך טעם לראיין שני אנשים על אותם תשובות רק בנוסח אחר" צחקתי. הוא חייך אליי ואמר שאני ממש מקסימה. חייכתי, מחמאות כאלה אני תמיד אוהבת לקבל.
"והעבודה במשרד של ג'ו לנר? איך היא?".
"מהמסקרנות ביותר שהיו לי" אמרתי מיד, "והטובה ביותר שהייתה לי. היא מלמדת אותי המון, אבל אני לא אתחיל לפרט על זה בחמש הדקות שעוד נותרו לי עד שהמיוצג שלי ייצא מחדרי ההלבשה".
"יש בזה משהו" הוא חייך, "אני האמת לא מבין למה הביאו אותי לכאן כל כך מוקדם, שהרי הראיונות יכולים להתקיים רק אחרי כמה וכמה סבבים של צילומים".
"יש כאן קפה לא רחוק, ברחוב המקביל וקצת ימינה, שאני מאוד אוהבת, ואני ממליצה לך ללכת לשם. אני יכולה לקרוא לך כשהם יהיו קרובים לסיום ואז תוכל לבוא ולראיין אותם. אין לך טעם לשבת כאן ולחכות שעות".
"נשמע טוב" הוא אמר והוציא את הטלפון שלו, "תתקשרי אליי כשהם יהיו לקראת הסוף?" הוא שאל. הנהנתי אליו וביקשתי למספר שלו, ורשמתי אותו באנשי הקשר. הוא חייך ויצא מהחדר, אחרי עוד חיוך חושף שיניים. כמה שניות אחריו יצא עמרי, מדבר עדיין עם האחראיים, עד שפניו קלטו את פניי. חייכתי חיוך קטן. אוקיי, הנה מגיע החלק המביך.
"היי" הוא אמר בחיוך ונתן לי נשיקה קלה בלחי, ככה בדרך כלל שוברים דיסטנס במהירות.
"היי, אני רק באתי להשגיח שהכל יהיה בסדר על סט הצילומים".
"בזכותך אני כאן" הוא אמר. חייכתי חיוך קטן ומבויש. הוא הרכין את ראשו ואז הלך כמה צעדים הצידה ואני איתו, ידעתי שהוא בטח ירצה שתי דקות של שקט.
"תקשיבי אני.." הוא התחיל להגיד.
"אל, זה בסדר, זה פשוט לא היה. בוא נשכח מזה וזהו, בסדר?". הוא הנהן אליי במבט מבין, ואני הרגשתי שיכול להיות שלפחות את ההתחלה פתרנו. מה שאני אחר כך אצטרך לפתור בעצמי זה הרגש, אבל את הרגש אני מצליחה לרסן לאט לאט. הוא לא שאל אותי אם סיפרתי על זה לערן, ולא שאל עוד כלום, הוא פשוט הבין שאני לא ממש במצב לדבר איתו כרגע והלך ממני. אני התיישבתי על כיסא ובדקתי אם מישהו חיפש אותי, והיו שם כמה הודעות שהייתי חייבת לענות עליהן.
"שקט על הסט" שמעתי את הבמאי אומר, ואז העברתי את הטלפון על שקט וצפיתי בהכל מתחיל להיעשות. כולם היו חייבים להיות בשקט בזמן הצילומים האלה, שום כניסות ופתיחות של דלתות, שום דבר. המוסיקה שאמורה להישמע בזמן הפרסומת התנגנה ברקע, והכל התחיל, אבל עמרי לא היה שם. הוא עמד שם, שיחק, אבל ראיתי את העיניים המבולבלות שלו, חבל שהוא דיבר על מה שהוא רצה לדבר לפני כן, הייתי חייבת לחסום אותו כי ידעתי שזה יכול להשתלט לו על המחשבות.
"עמרי" אמרתי כשהבמאי קרא קאט, מיואש קצת מאי היכולת שלו להחיות את עמרי על הסט. לקחתי אותו הצידה ואז ניערתי את כתפיו. הסתכלתי עליו עמוק אל תוך העיניים, מחדירה בו את מבטי. "כמו בסילבסטר, בדיוק כמו בסילבסטר" אמרתי והפרדתי בין כל מילה, כדי שיבין טוב טוב לאיזה סוג של דמות הוא צריך להיכנס. זה הספיק בשביל להחדיר בו את כל המוטיבציה שהוא היה צריך, וזה הצליח כדי בסופו של דבר לספק את הסחורה.
'אתה יכול להגיע' שלחתי לליאור סמס אחרי טייק אחד טוב, סוף סוף הוא הבין מה הוא צריך לעשות. תוך דקה קיבלתי סמס חזרה שהוא כבר מגיע, ואני לקחתי לגימה מהקפה שהכינו לי ונתתי למחשבות להירגע. עמרי הוא אדם של טריגרים, צריך לפעול ממילה אחת, מעניין אחד, צריך להדליק אצלו נורה מסוימת כדי שהוא יבין מה רוצים, כדי שהוא ייכנס לעניין. הבעיה היא שאלו נקודות שרק אני מבינה, וכמו שאני מרגישה עכשיו- אני לא אוכל כל הזמן להיות לצד עמרי ולעזור לו. מתישהו הוא יצטרך לדעת לומר לעצמו את המילים האלה, ולהכניס בו את האש שהוא כל כך צריך כדי לכבוש כל מטרה.