את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך פרק- 22.

נקודת מבט של תבל.
אחרי נסיעה של שעה וחצי, הגענו הביתה.
יצאתי מהמכונית, משאירה את המזוודות לאבא. הסתכלתי על הבית, למה אני מרגישה במקום זר?
עכשיו החלק הקשה מתחיל, להתרגל לשגרה שבלי אריאל, בלי אסיף, בלי ליאב ובלי הלל.

נכנסתי הביתה, במטבח עמדה מישהי לא מוכרת.
"היי, מי את?" שאלתי אותה כשהתקרבתי למטבח.
היא הסתובבה אליי, ניגבה את ידיה הרטובות במגבת צהובה, "היי, אני עמליה." היא חייכה.
"היי עמליה, מה את עושה כאן?" שאלתי בחוסר הבנה מוחלט.
"אני העוזרת החדשה." היא אמרה. הרגשתי כאילו בלוק נופל עליי. איפה רוזי?!

יצאתי מהמטבח בעצבים, אבא ישב בסלון יחד עם אמא.
"אתה!" צעקתי והפניתי לעברו אצבע מאשימה. "אתה פיטרת את רוזי?!" שאלתי בצעקה.
הוא הנהן באדישות שהעלתה על פניי עצבים מרובים.
"למה?!" שאלתי בצעקה ולא נתתי לדמעות לחמוק מעיניי. כשאני מול אבא בויכוח- אני חזקה.
"כי הבן שלה, פלש לאזור הפרטי שלי." הוא אמר בהתנשאות.
"מה אני רכוש?! אני אוהבת את אריאל. רוזי לא אשמה בזה שהתאהבנו! אתה יודע שהמצב הכלכלי שלהם בתחתית, איך אתה יכול להיות כזה רע?!" צעקתי. בתגובה, הוא גלגל עיניים והתיישב חזרה על הספה.
רקעתי ברגל בעצבים ועליתי לחדר. לא פרקתי את המזוודה, נכנסתי למיטה ופרקתי את הכל. בכיתי. למרות שהבטחתי לעצמי שברביות לא בוכות.

נקודת מבט של אריאל.
יצאתי מהחדר, התקדמתי לכיוון המשרד של הלל. זה הוא בטוח. הוא היחיד שהיה לו אינטרס להפריד בינינו.
נקשתי על הדלת בחוזקה.
"אריאל מה אתה עוש-" הלל התחיל להגיד אבל לפני שהוא סיים את המשפט, הוא הרגיש את האגרוף שלי על הלחי שלו.
הוא הסתכל עליי כלא מבין.
"למה עשית את זה הא?! מה כאב לך לראות אותי ואותה ביחד?!" צעקתי.
"מה קרה?!" הוא צעק יותר חזק.
"אבא של תבל בא לקחת אותה מפה." אמרתי בשקט.
"מה? למה?" הוא שאל המום.
"כי הלשנת שאנחנו ביחד." ירקתי לעברו.
"אני נשבע לך שזה לא אני." הוא אמר.
"אז מי זה?! אתה היחיד שיש לו אינטרס להפריד בינינו." אמרתי בעצבים.
"אריאל, אני מבטיח לך שאני אעזור לך להחזיר אותה לפה. גם אני, בדיוק כמוך, רוצה שהיא תהיה פה ואתה יודע את זה." הלל אמר.

נקודת מבט של ליאב.
"ליאב אני דואגת לה." אסיף עשתה סיבובים בחדר בלחץ.
"שבי, עשית לי סחרחורת." תפסתי במותניים שלה והושבתי אותה על הפוף האדום.
"היא לא רצתה ללכת הביתה, אני מכירה אותה. זה אבא שלה הכריח אותה. אני בטוחה בזה." אסיף מלמלה בהיסטריה.
"אסי, תירגעי. היא תחזור לפה. האהבה שלה ושל אריאל חזקה מדי. אף זקן עם חליפה פלצנית ותסרוקת של עשירים, לא יוכל להפריד ביניהם." תפסתי בפניה. היא הסתכלה עליי עם העיניים הירוקות האלה שלה, כזאת יפה.. כזאת עדינה.
"את כל כך יפה.. וכל כך שלי…" לחשתי. היא חייכה חיוך קטן, חיוך שגרם ללב שלי לדהור.
"אחד.. שתיים.. שלוש.." התחלתי לספור.
"מה אתה עושה?" היא שאלה בחוסר הבנה.
"סופר את הנמשים שלך, מנומשת שלי." אמרתי ונישקתי לה את האף הקטן שלה.
היא חייכה. "אין, אתה משהו מיוחד."
העברתי חתיכת שיער שלה אל מאחורי האוזן שלה, זהו, עכשיו אפשר לראות את הפנים היפות שלה.
היא הסתכלה עליי בביישנות, כאילו חזתה מה הצעד הבא שלי.
השאלה היא, האם היא מוכנה או לא.
אני לא אעשה משהו שהיא לא תרצה. בשבילה אני אחכה גם נצח.
"אז זה הרגע שאני אמורה להחליט אם אני מתבגרת או נשארת תמימה וקטנה?" היא שברה את השתיקה.
אני לא מוכן לקחת ממנה משהו שאני יודע שחשוב לה מבלי שהיא תרצה בזה.
"לא, אני אחכה לך גם נצח אם צריך. כשתהיי מוכנה, אני אהיה המאושר באדם. עד אז, יש לנו עוד המון דברים לחוות ביחד. אני לא אכעס עלייך אם תגידי לי שאת לא מוכנה ואת רוצה לחכות עם זה." ליטפתי את הפנים הרכות שלה, במטרה להרגיע אותה.

היא נשמה נשימה עמוקה, לאחר כמה שניות היא פצתה את פיה. "אני מוכנה." היא אמרה.
עלה לי חיוך מאוזן לאוזן, "את יודעת שאין דבר שאני אוהב יותר ממך, נכון?" הסתכלתי עליה.
היא הנהנה.
"אתה תשמור עליי?" היא שאלה בחשש.
"תמיד." לחשתי. קמנו מהפופים. החדר היה שקט.
התקדמנו אל המיטה שלי, לאט לאט, נשארנו שנינו בלי בגדים.
איך עושים את זה עם בן אדם שאתה אוהב? אם אני אכאיב לה? אם היא תתחרט על זה מחר בבוקר?
"אסיף." הפסקתי אותה באמצע הנשיקה.
היא הסתכלה עליי במבט לא מובן. "עשיתי משהו לא בסדר?" היא שאלה.
"לא, אבל אם תתחרטי?" שאלתי בחשש.
"אני לעולם לא אתחרט, אתה האהבה הראשונה שלי וככה זה ישאר." היא אמרה ומשכה אותי לנשיקה סוחפת.
~~
נשכבנו חזרה על המיטה, מתנשפים, עייפים אך מרוצים.
"תודה ששמרת עליי." אסיף לחשה ונשכבה עם הראש שלה על החזה שלי.
ליטפתי את השיער השחור שלה. נהנתי מכל רגע איתה. נהנתי מהעדינות שלה.
"הכאבתי לך?" שאלתי.
היא הנידה בראשה לשלילה וחייכה, "אתה הכי מדהים בעולם."
"בשבילך הכל." לחשתי ונישקתי אותה נשיקה קטנה.

אסיף נהרי? אני אוהב אותך!