Devils Don't Fly+Can't Remember To Forget You: (פרק 1, 2)

פרק 1:
״את מפוטרת!!״
״אוקי!! מי צריך אותך?!?! גם ככה שנאתי את כולכם״ ירקתי וטרקתי את הדלת מאחורי
הרגשתי את מבטיהם של כל העובדים המטומטמים האלו עלי והגברתי את מהירותי ויצאתי מהבניין הגדול.
התיישבתי על מדרגות האבן הגדולות והוצאתי חפיסת סיגריות מכיסי.
שלפתי סיגריה אחת והדלקתי אותה.
שאפתי לריאותי את העשן.
השתעלתי טיפה בפעמים הראשונות.
עדיין לא התרגלתי. וזה מצחיק כי התחלתי לעשן לפני כמה שנים..
בכל אופן, זרקתי את הסיגריה על הריצפה ודרכתי עליה.
נמאס לי מדברים מהר.
איתרתי את הגרוטאה שלי אי שם בחניה והתקדמתי לעברה
פתחתי את דלת המכונית ונכנסתי פנימה.
התחלתי לנסוע לכיוון הבית שלי.
הדלקתי את הרדיו.
״היי!! אנחנו וואן דיירקשן!״
״מעניין לי את הסבתא״ מלמלתי
״הם יופיעו כאן עם השיר שלהם Best Song Ever"
״בסט סונג אבר? על מי אתם עובדים?״ צחקתי לעצמי ברשעות
לא משנה לאן אני פונה אני שומעת את הלהקה המטופשת הזו.
אני לא אוהבת מוזיקה.
ובכלל, המוזיקה שלהם עושה לי עוד יותר רע ותאמינו לי שמספיק רע לי בחיים.
אבל לזכותם, ייאמר שהם חתיכים. מאוד.
הם החלו לשיר ואני גלגלתי עיניים
שיר רדוד.
~~~
כבר שבוע ימים שלא יצאתי מהבית ולא ניסיתי אפילו לחפש עבודה.
בשביל מה סתם לבזבז אנרגיות?
קמתי מהספה ויצאתי החוצה, למרפסת.
הדלקתי סיגריה ומיד הרגשתי רגועה יותר.
הרוח הקרירה של לונדון הכתה בפני.
השמש שקעה והשעה הייתה כבר 6.
התיישבתי על הכיסא השבור שעמד שם והבטתי באופק.
הצצתי למטה וראיתי מכוניות ואוטובוסים. אנשים רצים.
בנות רצות. וצורחות.
רגע מה?
התכופפתי יותר וצימצתי את עיני כדי לראות טוב יותר
על אחד האוטובוסים הייתה תמונה של חמישה בחורים נאים ומתחת כיתוב..
״וואן דיירקשן?״ קראתי בהפתעה
מה הם עושים פה?
שיט. הם אמורים להופיע פה. איך שכחתי?! כרזות להופעה שלהם היו תלויות בכל מקום. לא נתקלתי בכרזות האלו כי לא יצאתי מהבית בשבוע הזה.
כמה בניינים מהביניין שבו אני מתגוררת נמצא מלון. הם בטח ינוחו שם. וזה אומר שבשאר הימים הבאים אני הולכת לשמוע הרבה, אבל הרבה צרחות.
נאנחתי עצבנית מעט ונכנסתי בחזרה הביתה לא לפני שזרקתי את הסיגריה למטה.
לא אכפת לי אם היא תפגע במישהו, לא אכפת לי מכלום.
משכתי בכתפיי בזלזול ונעלתי את דלתות המרפסת.
בדרך למקלחת, פשטתי את החולצה שלי וזרקתי אותה על הספה בסלון.
הורדתי גם את המכנסיים והשארתי אותם על הרצפה.
נכנסתי למקלחת וסגרתי מאחורי את הדלת.
הורדתי את החזייה שלי ואת התחתונים ותליתי אותם על ידית הדלת
פיזרתי את השיער שלי והבטתי במראה.
לא היה עלי כלום מלבד השרשרת.
אני אפעם לא מורידה אותה.
כמה זכרונות מרים עלו למוחי ומיד ניערתי את ראשי ונכנסתי למקלחת.
אני אולי מפוזרת ומבולגנת אבל לפחות אני הגיינית.
חפפתי טוב את ראשי וסיבנתי את גופי.
דאגתי שהטמפרטורה של המים לא תהיה גבוהה מדי. אני תמיד בודקת את זה מאז שהתעלפתי במקלחת בגלל הטמפרטורה הגבוהה מדי. מזל שהוא היה שם כדי לעזור לי..
כמעט איבדתי שיווי משקל כשחשבתי עליו. מיהרתי להחליף מחשבה, יודעת שאם אני אמשיך לחשוב עליו אני אתחיל לבכות.
שטפתי את כל הסבון מגופי והתעטפתי בחלוק המגבת שלי.
קשרתי את החגורה של החלוק סביב מותני ויצאתי החוצה מהמקלחת.
נכנסתי לחדר השינה שלי והוצאתי מהמגירה תחתון ומהארון חולצה רפוייה.
התלבשתי במהירות וניגבתי את שערי. השארתי אותו מפוזר ויצאתי החוצה מחדרי.
נכנסתי למטבח ופתחתי את המקרר.
לא נשאר לי שם כמעט כלום. אני חייבת לצאת לקניות.
שלפתי קרטון חלב חצי ריק וסגרתי את המקרר. פתחתי את אחד הארונות והוצאתי משם קופסאת קורנפלקס. שטפתי קערה וכפית והשתמשתי בהם. מזגתי את הקורנפלקס והחלב לקערית והתחלתי לאכול.
דיפדפתי באיזה מגזין אופנה. שהיה זרוק על השולחן בסלון.
לא מעניין.
זרקתי אותו על הרצפה. המשכתי לאכול עוד כמה דקות וכשסיימתי השארתי את הכלים על השולחן, לא טורחת לפנות אותם לכיור.
הדלקתי את הטלוויזיה והתיישבתי על הספה.
הטלוויזיה עייפה את עיני והן נהיו כבדות.. לאט לאט נרדמתי.

Can't remember to forget you:
פרק 2:
אור בוקר חזק העיר אותי.
נרדמתי בישיבה.
קמתי בעדינות מהספה, כל הגוף שלי כואב.
גנחתי בחוזקה מכאב.
״בוקר מזדיין״ קיללתי והתחלתי לצלוע לשירותים תוך כדי שתמכתי בגבי
צחצחתי שיניים במהירות ושטפתי את פני. אספתי את שיערי לגולגול מתוח. נכנסתי לחדר השינה שלי ופתחתי את הארון. גם בגדים בקושי נשארו לי. אני חייבת להתחיל לכבס את הבגדים שזרוקים לי בכל הדירה.
הוצאתי סקיני ג׳ינס וחולצת בטן. לבשתי את אותה החזייה מאתמול ואת הבגדים החדשים שבחרתי להיום. שלפתי זוג נעלי אולסטאר גבוהות ונעלתי אותן.
לקחתי מהדלפק את הארנק, האייפון והמפתחות לדירה והחלטתי לצאת לקניות.
~~~
״חלב..״ מלמלתי לעצמי, שקועה בחיפוש אחר קרטון חלב מסכן.
למה בסופר הדפוק הזה כלכך קשה למצוא הכל?!?!
״את צריכה עזרה?״ מישהו שאל אותי
״לך תזדיין״ השבתי בלי להעיף מבט
״סליחה?!״
״מה ששמעת.״ הסתובבתי מעוצבנת לעבר מי שדיבר איתי
״את יודעת עם מי את מדברת?!״
״מישהו עם שיער של בחורה וג׳ינס כלכך צמודים שאפשר לראות לך את כל החבילה דרכם?״ עניתי בחוצפה ושילבתי ידיים על החזה שלי
הוא פער עיניים ופה ואני צחקתי לעצמי
״ככה חשבתי״ עניתי וסופסוף הבחנתי בחלב.
עקפתי את הבחור-ספק-בחורה והוצאתי אותו מהמדף.
התקדמתי לכיוון הקופה עם העגלה שלי ומיהרתי להניח את המוצרים על הדלפק של המוכרת המפחידה שישבה מולי.
שמעתי צעדים רמים בכל הסופר ותיארתי לעצמי שזה הבחור-ספק-בחורה עם הסקיני.
הושטתי למוכרת את כרטיס האשראי שלי והתחלתי להעמיס שקיות בידי.
הרגשתי הקלה שאין לי כל כך הרבה שקיות כבדות לסחוב, כי באתי לפה ברגל. הסופר ממש קרוב לביניין שלי, וחבל לבזבז כסף על דלק לא?
היא החזירה לי את כרטיס האשראי והכנסתי אותו לכיסי
פתאום הבחנתי בבחור-ספק-בחורה שהעלבתי לפני כמה דקות
ומיהרתי לצאת מהסופר
הוא הבחין בי והתחיל לרוץ אחרי.
שיט.
התחלתי להגביר את צעדי.
עצרתי לרגע, כדי לנשום ובדקתי אם הוא מאחורי. הוא לא. איבדתי אותו. הרמתי בחזרה את ראשי וצרחתי כשהבחנתי בו. הוא עמד לפני.
״מגיע לך.״ הוא התגרה בי
״אידיוט״ ירקתי
״לא. אידיוט זהו לא שמי. השם שלי הוא הארי.״
הרמתי את השקיות והתחלתי ללכת מחדש. הידיים שלי מתחילות לכאוב. לא טוב.
״אני לא אמור לשאול את זה אחרי הפעם הקודמת,״ הארי התחיל ללכת אחרי
״אבל את צריכה עזרה?״ הוא נעמד לפני, גורם לי לעצור
״אני יכולה להסתדר לבד״ עניתי בכעס והוא צחק
״כן ברור. טוב, בכל מקרה, תני לי לסחוב עבורך כמה שקיות״ הוא חייך אלי
הבטתי בו מתפלאת כשהוא הרים כמה שקיות
התחלנו ללכת ואחרי דקה הוא דיבר
״את באמת לא יודעת מי אני נכון?״ הוא חייך אלי
״לא״ לא יכולתי להתאפק וחייכתי אליו בחזרה
החיוך שלו מדבר. במיוחד הגומות האלו.
״הארי סטיילס. הייתי לחוץ לך את היד אבל היד שלי קצת עסוקה״ הוא חייך ואני צחקתי
״אני מצטערת אבל אני לא שמעתי עליך״ אני חושבת שזו הפעם הראשונה מאז שהגעתי ללונדון שאני מדברת בנימוס
״נכון. כי אני בלהקה. אני בטוח ששמעת עלינו״
״איזה להקה?״
״וואן דיירקשן״ הוא חייך שוב
״כן. שמעתי עליכם.״ החיוך נמחק מפני
הוא היה חייב להשתייך דווקא ללהקה הזו הא?
״לא מעריצה אני מנחש״
״לא. בכלל לא. אפילו לא קרוב״ גיחכתי
המשכנו ללכת בשתיקה עד שהגענו לבניין שלי
״תודה״ חייכתי אל הארי חיוך מאולץ
״בכיף״ הוא חייך אלי בחזרה
נכנסתי לבניין עם כל השקיות
״חכה רגע!״ קראתי
אבל כשהסתובבתי הוא כבר לא היה שם.
אני רציתי לשאול אותו למה הוא היה כלכך נחמד אלי למרות שהתנהגתי אליו כמו כלבה.
אולי זה האופי שלו? אבל בכל זאת- דיברתי אליו ממש מגעיל. טיפה רגשות אשמה תקפו אותי.
נאנחתי והתחלתי לעלות עם השקיות במדרגות.
חיפשתי בתיקי את המפתח לדירה וכשמצאתי אותו מיהרתי לשלוף אותו החוצה ולפתוח את הדירה שלי.
נכנסתי עם השקיות פנימה והנחתי אותן על השיש.
התחלתי לפרוק אותם ולסדר כל דבר במקום. בערך בשעה 3 בצהריים התחלתי להיות רעבה.
הזמנתי סיני וחשבתי לעצמי שעד שהאוכל יגיע מוטב שאסדר את הדירה. התחלתי לאסוף את כל הבגדים המלוכלכים שלי לתוך סל הכביסה הוורוד שלי. סיימתי בדיוק כשנשמע צלצול בדלת. האוכל הגיע.
~~~
ירדתי לחדר הכביסה שבבניין שלי.
למזלי הוא לא היה יותר מדי מלא.
ואפחד לא פנה אלי.
התחלתי להפריד בין הכביסה הלבנה לצבעונית והכנתי כל אחת למכונות.
לאחר מכן הכנסתי אותם למייבש ואז קיפלתי והכנסתי אותם לסל.
הרמתי את הסל בחזרה לדירה שלי וסידרתי את הבגדים בארונות.
צנחתי מותשת על הספה.
אני פעם במיליון שנה יוצאת לקניות, מסדרת את הבית ומכבסת באותו היום.
הדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ
אמטיווי.
שאקירה. נחמד. עזבתי את הסלון עם הטלוויזיה הדולקת ויצאתי החוצה למרפסת. הדלקתי לי עוד סיגריה ונשענתי על קיר המרפסת שלי.
נשפתי את עשן הסיגריה לתוך ריאותי. הוא ניסה לגרום לי להפסיק אבל הוא לא הצליח.
התחלתי לחשוב עליו מחדש.
פתאום מחשבתי נדדה להארי. הוא היה כלכך נחמד אלי היום. למה?
אולי כי הוא רגיל שמתחנפים אליו ואני נכנסתי בו. אולי זה הדליק אותו.
או אולי הגוף שלי? לבשתי היום חולצת בטן…
פחחחח כן בטח זה מה שיחרמן את הארי סטיילס. הבנאדם רגיל שזורקים עליו חזיות בלי הפסקה.
כשסיימתי כבר שני סיגריות החלטתי שזה מספיק ונכנסתי בחזרה הביתה.
נכנסתי ישר לאמבטיה ואספתי את שיערי לגולגול מתוח. שטפתי וסיבנתי רק את גופי. מקלחת מהירה.
יצאתי והתנגבתי במהירות. נכנסתי לחדרי והוצאתי תחתון חדש וחולצה חדשה. לבשתי את שניהם וחזרתי לסלון. כיביתי את הטלוויזיה והכנסתי את האייפון שלי להטענה. בדקתי שהדלת נעולה ושכל האורות סגורים ונכנסתי בחזרה לחדרי. נשכבתי במיטה ונרדמתי כשתווי פניו של הארי חרוטים במוחי…