כולנו רקמה אנושית אחת

אני אוהבת לשכב על הדשא בחצר ולהסתכל על השמיים
ולדמיין איך מישהו איי שם ברחבי העולם, עושה בדיוק אותו הדבר.
ובאותו הרגע אני מרגישה קרבה, חיבור, אל אותו האדם, שכנראה לא אפגוש לעולם
וזה גורם לי להרגיש קצת פחות בודדה ביקום העצום שלנו.
זה כמעט מטורף לחשוב שכל פעולה שאני עושה, יש לפחות עוד כמה אלפים שעושים אותה בדיוק כמוני, באותה השעה, באותה הדקה, באותה נשימה.
אבל בצורה מסוימת, זה מנחם
כי גם את הטעויות והשטויות שאני עושה,
יש עוד כמה אלפים שעושים את אותה הטעות.
אותה השטות חסרת המשמעות.

וגם ברגעים של האושר, אני רוצה להאמין שבדיוק באותה השנייה,
עוד אנשים ברחבי העולם חווים את אותו האושר
את אותו הרגע שיישאר חרוט בזיכרון שלהם, ויחמם אותם ברגעים הקשים.

לפעמים במהלך היום, כשאני סתם יושבת בביתי ורגשות ומחשבות עוברות בראשי,
אני תוהה, כמה אנשים בעולם מרגישים את אותו הדבר כרגע?

וכשלי נשבר הלב, כמה לבבות נשברו ביחד עם שלי?
וכשאני מפחדת, כמה מפחדים ביחד איתי?

ברגעים שמחשבות כאלה עוברות לי בראש אני יוצאת החוצה, לחצר
ושוכבת על הדשא
ויודעת בלב שלם שיש עוד אדם אחד לפחות שעושה אותו הדבר
כי כולנו רקמה אנושית אחת, כולנו דומים מבפנים
כולנו חווים את אותן חוויות, כולנו מרגישים את אותם רגשות וחולמים את אותם חלומות
כולנו ביחד במרדף האינסופי אחרי האושר
והקצת שקט
בעולם של שיגעון

ומחר כשאני אתעורר מאזעקות מפחידות, ואשמע פיצוצים שירעידו את החלון שלי מהפינה הבטוחה מתחת למדרגות בסלון, אני אדע, בלב שלם, שיש עוד אנשים, שלא כל כך רחוקים ממני, שמרגישים את אותו הפחד, את אותה הדאגה
כי מתחת למעטה של העדות, התרבויות, הדעות.. כולנו אותו הדבר.