גוונים || פרק ראשון || אנה חלק ב

אנה וקובי עמדו בשקט שורר דקות ארוכות. שניהם החזיקו סיגריה במעין אחיזה מסוגננת, שאפו ונשפו את העשן בקצב אחיד להפליא. קובי הביט על אנה. מבטה היה חדור, כאילו סורק את חצר בית הספר באיטיות ויסודיות. לבסוף החליט לשבור את השתיקה. "מה את כזאת רצינית?" שאל בחיוך. אנה המשיכה להשקיף על החצר, עד שלבסוף צעקה צרודה נשמעה מפייה.
"מתן!" סימנה בראשה לעבר הנער השחום שנתקלה בו מקודם בשיעור.
הוא הרים את ראשו בהפתעה כשידו מונחת על גבי כובע המצחייה שעל ראשו, כיווץ את עיניו והסתכל סביב, וכאשר שם לב לאנה חייך בפתאומיות והחל להתקדם לעברה בעודו מהנהן בראשו. "אניטה" אמר בחיוך ונשען לצד אנה, בעודו לועס את המסטיק שפיו בברוטאליות.
אנה חייכה חיוך קטן וסגור והביטה עליו.
"אז מה" שאל מתן, עדיין עם חיוך דבילי מרוח על פניו.
קובי כיווץ את גבותיו בחוסר הבנה והביט על אנה.
"אז תזכיר לי שוב מה הצעת עם "ההפקה" הזאת שלך?" נעצה אנה את עיניה הכחולות ישירות לתוך עיניו וחייכה מעין חיוך ממזרי.
מתן המשיך לחייך, הפעם בצורה יותר פלרטטנית והניח את את ידו סביב אנה.
"שאני יכול לעשות לך הפקה אש. משהו שאף אחד בעיר הזאת לא ישכח. אין מישהו שלא יכיר אותך במקיף אחר כך.."
"על מה אתם מדברים?" קטע אותו קובי. אנה התעלמה.
"אבל אני לא צריכה שיכירו אותי." אמרה והשתחררה מאחיזתו, אך השאירה את מבטה ממוקד לתוך עיניו.
"ו..הערב הזה יהיה רווחי. מאוד רווחי מאמי." אמר מתן וקולו התקשה מעט.
"אני גם לא צריכה רווחים" השיבה והידקה מעט את שפתייה.
מתן הביט עליה וכיווץ את גבותיו. "אז מה הקאטץ'?" אנה חייכה חיוך קטן.
"אני רוצה שזה יהיה בשבת." השיבה ברוגע. מתן הביט עליה והחל לצחוק.
"סבבה!" צחק והנהן בראשו. "רק תבחרי" חייך לעברה והמשיך ללעוס את המסטיק שבפיו.
"הזאת." הטתה את ראשה באיטיות למטה והמשיכה להביט בעיניו.
חיוכו של מתן ירד באיטיות, והוא העביר את לשונו על שיניו ברעש קטן ומציק.
"היום יום חמישי, כפרה." אנה משכה בכתפייה וחייכה חיוך קטן.
מתן נשען על הקיר והביט בה בשקט לכמה רגעים.
לפתע החל להנהן קלות שוב. ואמר: "יודעת מה, זורם איתך." אנה חייכה חיוך מסופק.
"מה יש לכם יא דפוקים, ראשון זה המתכונת במתמטיקה" אמר לפתע קובי בזלזול מאחורה.
"וואלה!" נפקחו בפתאומיות עיניו של מתן והוא סובב את כף ידו באוויר.
"נשמה שמעי,
זה יבוא לנו מה זה רע..למה לא שישי נגיד? הכי יתאים." אמר והטה את ראשו בניסיון לשכנעה.
אנה צקצקה בלשונה. "שבת הזאת." אמרה במבט חודר. "טייק איט אור ליב איט."
קובי בהה בה בגבה מורמת, ומתן הרעיד את רגלו בחוסר נעימות.
"אבל ברור לך שבכזה תזמון חמישים אחוז יתחרבנו ולא יבואו, כן?" אמר לפתע ושבר את השתיקה. אנה חייכה. "אמרת שאתה טוב בהמוני, לא?"
"כן אבל.."
"לא לכל העיר הזאת יש מתכונת במתמטיקה, לא?"
"אבל חיים שלי הרוב זה השנתונים שלנו.."
"אז אתה אומר לא?" שאלה במבט נוקשה.
"אני אף פעם לא אומר לא."
"אז תוכיח." אמרה ונשפה עליו עשן של סיגריה.
לפתע הטלפון של אנה צלצל.
"הלו?" ענתה בקול עמוק, מבטה עדיין של פניו של מתן.
"מה זה אנה, איפה את? עוד דקה מתחיל השיעור" קולה הדואג של עדן בקע מתוך הטלפון.
אנה גיחכה. "תרגעי, סתם יצאתי לסיבוב..קצת נאבדתי כאן" אמרה והביטה על שני הבחורים שלצידה.
"איפה את? אני אבוא"
"לא עזבי, זה בסדר. מתן..יראה לי איפה זה" אמרה והביטה עליו בחצי חיוך.
"מי זה מתן?"
"עדן שואלת מי זה מתן." המשיכה אנה להביא עליו.
"בן חיים, חיים" התקרב אל אנה ואמר בעודו פולט צחוק קטן.
"מה לעזאזל את עושה עם מתן בן חיים?" שאלה עדן בקול נגעל מעט.
"מה הבעיה?"
"עזבי אנה, פשוט בואי. את מאחרת." אמרה עדן וניתקה את השיחה.
אנה הסתכלה על מתן והרימה את כתפייה קלות. "הבטחתי לה שתיקח אותי לשיעור."
"בוא, מאחרים" אמרה בחיוך וסימנה בראשה. הוא החל להתקדם וחייך.
"מה הקטע?" תפס קובי את ידה של אנה כאשר התקדמה.
אנה הנהנה בחיוך.
"אני אדבר איתך, טוב? פשוט.." אמרה והצביעה למעלה, לעבר הכיתות.
"מאחרת."
היא השלימה את צעדה לעבר מתן והלכה לידו. קובי סיים את הסיגריה שלו והסתכל עליה מתרחקת.
"אז מה.. את וחתיכי?" שאל מתן
"מה?" השיבה בהרמת גבה.
"נו..הקובי הזה,"
"מה איתו?"
"היה שם משהו."
"היה רוצה." גיחכה אנה. מתן הסתכל עליה ונענע את ראשו בצחוק.
"אנה ומתן עמדו בפתח הכיתה ואנה נכנסה.
"את מאחרת." סיננה לעברה.
"אני..חדשה פה" השיבה אנה בשקט.
"מה שמך?" שאלה המורה וניגשה אל היומן.
"אנה. אנה סוקולוב."
"כבר חשבתי שאת אגדה.." מלמלה המורה וסימנה משהו ביומנה.
"שבי."
אנה פילסה את דרכה בשקט בין השולחנות, מרגישה שכל המבטים בכיתה נעוצים בה.
עדן הסתכלה עליה בחוסר הבנה.
"מה עשית עם המתן הזה?" לחשה לעברה.
"כלום."
"מה כלום?"
"סתם, דיברנו."
"נו אנה.."
"מה?"
"את לא סתם מדברת עם אנשים."
אנה חייכה. זה מדהים כמה שעדן מכירה אותה.
"סתם נו.. ארגנתי איזה משהו קטן." השיבה בחיוך מסתורי.
"אנה.." הסתכלה עליה עדן במבט מאוכזב
"מה?" צחקקה אנה קלות
"את לא מארגנת דברים עכשיו. ובטח שלא..איתו" אמרה בזלזול
"למה לא?"
"לא ייצא לך מזה שום דבר אנה."
"מאיפה את יודעת? את לא מסתובבת עם האנשים האלה בכלל" החלה אנה להתעצבן מעט.
"יש לה סיבה." גיחכה עדן. "הרבה השתנה פה מאז כיתה ה', אנה."
"סליחה!" צעקה לעברן המורה.
אנה הרימה את מבטה וגבותיה בבהלה והסתכלה עליה.
"סליחה המורה.. נהיה בשקט." אמרה עדן בחיוך מתנצל ושמה את ידה על פיה.
"לא נראה לי כל העניין הזה, תעברי בבקשה קדימה גברת " המשיכה לצעוק ומבטה היה נעוץ באנה.
"נו מה אנחנו כיתה ד'?" גיחכה אנה. "אמרנו לך שנהיה בשקט, אז נהיה בשקט."
"אנה.." לחש לעברה עדן.
"לא, אין לתאר את מידת החוצפה שלך." הסתכלה עליה המורה בשוק.
"או קדימה, או החוצה!!!"
אנה הביטה בה.
"עזבי..אני אעבור.." מלמלה עדן ואספה את הספרים שלה. המורה משיכה לנעוץ את מבטה באנה, ואנה החזירה לה בדיוק באותו מבט.
"לא עזבי עדן, זה בסדר.." התנערה פתאום אנה.
"כבר התיישבתי." זרקה אליה בטון קר והניחה את ספרייה על שולחן אחר.
אנה זזה באי נוחות בכיסאה, והמורה סובבה את גבה ופנתה לעבר הלוח.
עדן התיישבה בשקט על הכיסא והרימה את מבטה. היא בכלל לא שמה לב ליד מי התיישבה.
זו הייתה ילדה בשם ליה, בעלת שיער קצר צבוע בבלונד – שחור, מבולגן מעט, עם גאלח קטן בצידו. עינייה היו כחולות כהות, והיא פזלה קלות לעבר עדן כשקלטה שהיא נועצת בה מבט. עדן הסיטה את מבטה במהירות וזזה באי נוחות בכיסאה.
"אני לא באמת נושכת" לחשה לעברה ליה בגיחוך קטן.
עדן התיישרה במקומה ובהתה קדימה.
"וככה אתן גם תישארו לשיעור הבא" הצביעה לפתע המורה על עדן ואנה, בדיליי רציני.
אנה גלגלה את עיניה.
הזמן הרגיש כאילו הוא איננו זז ממקומו, עד להגיעו של הצלצול הגואל.
"נו עדן.." עקבה אנה אחריי עדן בטון מתנצל.
"את בעצמך אמרת שאני צריכה להשתדל. אז הנה אני, משתדלת. יש לי בית ריק, הוא צריך עזרה, אני חדשה, מה יש לי להפסיד?"
"אנה הוא לא.. הוא לא מתעסק בדברים טובים. את רוצה, תעשי מסיבה. תעשי מה שבא לך עד שההורים שלך יחזרו. אבל אל תכניסי אותו.. מה את צריכה את זה?"
"לא יודעת, נראה." השיבה לבסוף.
"שמעי נראה לי אני חותכת הביתה" אמרה אנה והעבירה את ידה בשיערה
"מה הביתה יש עוד שעתיים?" שאלה עדן בפרצוף רציני
"לא בשבילי." גיחכה אנה ונענעה את ראשה בשלילה.
"מה עובר עלייך, אנה? אני מרגיש כאילו אני לא מכירה אותך בכלל.."
"לא יודעת" השיבה בשקט
עדן נענעה את ראשה.
"תעשי מה שאת רוצה אנה, אני בכיתה" אמרה עדן במבט עצוב וחלפה על פני אנה.
אנה התנשמה בכבדות ונשארה במקומה עד הצלצול.
היא החלה להתקדם באיטיות, ולפני ששמה לב מצאה את עצמה נעמדת מול שער הכניסה האפור.
"למה את עושה את זה לעצמך" הדהד לה קול בראש
"תישארי בבית ספר. תוציאי תעודת בגרות. סומכת עלייך נוצ'קה.." קול אחר החל להדהד בראשה.
"למה זה טוב, כל החרא הזה?" החלה למלמל
"מסגרות. למה זה פאקינג טוב. מאז שאתה בן אפס..
גן. בית ספר. תיכון. צבא. אקדמיה. עבודה. משפחה.
באף אחד אתה לא באמת רוצה להיות. שום דבר מזה לא אמיתי.
אז למה? למה בדיוק?
כולם מזיינים את המוח שחיים רק פעם אחת. וואלה. אז אם כן, למה לבזבז את כל הזמן שלנו על אותה הפאקינג מסגרת.
ומי שרק מעז לחרוג ממנה.. חריג. מבוזבז.
אז מה הטעם? מה הכיף כאן אם אפילו את החיים שלך אתה לא יכול לבזבז?"
"וואה וואה. רק בוקר. מה את אוכלת סרטים את רוצה לצאת או לא?" קטע לפתע השומר את מחשבותיה בזלזול.
אנה הביטה בו רגע קט, הסתובבה וחזרה על עקבותיה. היא לא באמת ידעה לאן פנייה מועדות, אז היא התקדמה לעבר המחששה באיטיות בעודה מנסה להוציא סיגריה מכיסה. היא גילתה שהחפיסה הייתה ריקה.
"אפשר לשאול אם יש לכם סיגריה לתרום לי?" חייכה חיוך מתוק אל עבר שני ילדים שישבו שם עם מוסיקת טראנס מסביבם. אחד מהם חייך לעברה בהתלהבות, הוציא סיגריה והגיש לה. "תודה" השיבה בנעימות והתקדמה לעבר הספסל הריק שממולם. הבנים עדיין נעצו בה את מבטיהם, צוחקים ומתלחששים תוך כדי.
"מטריפה פה את הטטניקים" נשמע לפתע קול מעליה. זה היה קובי.
"איך אתה עושה את זה?" שאלה בגיחוך
"אני צריכה להתחיל לפחד?"
קובי חייך ושתק.
"אז מה..מה העניין הזה עם מתן? אתם מארגנים משהו?"
אנה הנהנה.
"אבל לפני המתכונת במתמטיקה? מה את צריכה את זה, בלונדי?"
אנה שתקה והביטה עליו.
"אתה חושב שאני אצליח להוציא בגרות? שאלה לפתע.
הוא הביט בה וחייך.
"לא אם תמשיכי לארגן מסיבות לפני כל אחת מהן רק כדי להתחמק"
אנה הביטה בו ברצינות.
היא התקרבה אליו באיטיות ונשקה על שפתיו.
"הפסקת לשחק אותה מדחיקה, אה?" חייך קלות ונישק אותה בלהט.
היא לא הבינה על מה הוא דיבר אבל זרמה עם זה. רק שיסתום קצת את הפה.
היא שלחה יד אל מכנסיו ועשתה את מה שהיא ידעה לעשות. הצלצול החל להישמע, ומבטו של קובי נהיה לחוץ. היא הוציאה את ידה בדיוק בנקודה שהצלצול נגמר, והשאירה אותו על הספסל, עם מכנסיו פתוחים ועזבה במהירות.
בלי לחשוב פעמיים היא התקדמה לכיוון השער, הולכת במהירות ובנחישות.
היא המשיכה ללכת במעלה הרחוב, לא מסתכלת כלל לצדדיה. היא רק הלכה והלכה והלכה, עד שהגיעה לנקודה שהתייאשה ועלתה על האוטובוס הקרוב. הבית שלה היה יותר מידי רחוק.

לבסוף, היא הגיעה אל הבית הריק. היא פתחה את הדלת וחושך נגלה לנגד עיניה.
היא התקדמה באיטיות לעבר התריסים, בלי ממש לשים לב לאן היא הולכת, ופתחה אותם לבסוף. הבית היה מזוהם ומלוכלך.
שאריות חטיפים מרוסקים כיסו את הרצפה, שתייה צבעונית שפוכה, בקבוקי שתייה הפוכים וצעצועי סטיק לייט שבורים חצי מהבהבים. איש לא נותר שם יותר.
היא הוציאה שקית מהארון, ולאט לאט החלה לאסוף את כל השאפה.
היא בחיים לא נגעה בחומרי נקיון, אבל הצליחה לאחר חיפוש ממושך למצוא את הארון המתאים. היא הוציאה סקווש וחומר ניקוי, והחלה לשפשף את השטיח שעמד במרכז הסלון. היא שפשפה ושפשפה אותו בחוזקה, ודמעות החלו לרדת מעינייה.
לאחר זמן מה, היא נכנסה לחדרה, שנותר מלא בבקבוקי וודקה ריקים וליקטה אותם אחד אחד לתוך שקית ויצאה לעבר הסלון. היא נעמדה אל מול מדף שחור מבריק שהיה תלוי מעל הטלוויזיה, ובו פסלי הערכה שקיבל אביה ממספר מקומות. היא הורידה את הפסלים אל הרצפה ובמקומם מיקמה את הבקבוקים.

היא נכנסה למקלחת, המים היו קפואים, אבל לא היה לה אכפת. כשהיא יצאה, כל האיפור שלה היה מרוח. היא לקחה מגבון, ולאט לאט ניקתה את כל פניה מהשאריות. עיניה היו אדומות וברקו מהאור שהשתקף בהן מעל המראה. אנה הסתכלה עליהן וחשבה לעצמה שהן מעולם לא היו נראות לה כחולות יותר. היא לבשה על עצמה פיג'מה ורודה, אחת שהיא לא השתמשה בה כבר שנים, נכנסה למיטה ונרדמה, כשהשעה הייתה 15:30.
אנה פקחה את עיניה בעדינות, והשעה בארבע וחצי לפנות בוקר.
הרבה זמן שהיא לא ישנה ככה.
היא החליטה ללבוש בגד ים, ולצאת אל הבריכה שבחצר, שבה לא השתמשה אפילו פעם אחת מאז שעברה.
כשאנה הייתה קטנה, היא אהבה לשחות. היא אפילו הייתה טובה בזה, והייתה בנבחרת העירונית. אבל היו זמנים שאבא שלה היה בחובות קשים, ולא יכל להמשיך לממן לה את המינוי לבריכה.
אנה נאלצה לוותר על התחביב הכי גדול שלה.
אנה נכנסה בעדינות למים, וצפה לכמה שניות. היה עוד חושך בחוץ, אז היא פשוט הביטה בכוכבים.
אחרי כמה דקות, היא החלה לשחות. אנה לא שחתה ככה כמה שנים טובות. היא הרגישה שראשה מתנקה ממחשבות.

השמש החלה לזרוח ואנה עדיין הייתה במים. בסופו של דבר היא יצאה, וכשהסתכלה על השעה גילתה שבילתה כשעתיים בבריכה. היא חייכה לעצמה חיוך קטן.
היא נכנסה למקלחת, שטפה את שיערה, התלבשה והתבשמה. היא הסתכלה על עצמה לכמה שניות, והחליטה שהיום היא לא תתאפר.
לאחר מכן יצאה אל המטבח, והעיפה מבט לחלון שהשקיף לבריכה. ימים רבים שהחלון הזה היה סגור.
היא החליטה להכין לעצמה חביתה קטנה, והיא ישבה ואכלה אותה בשקט.
לאחר מכן שטפה את הכלים, לקחה עמה תיק ומפתח ויצאה.
היא עמדה בתחנה בשקט ועלתה על האוטובוס.
לאחר כמה תחנות עדן עלתה, וכשראתה את אנה מבטה היה מופתע.
היא נעמדה לידה ושתקה "באת." לבסוף אמרה.
אני באמת אוציא תעודת בגרות, את יודעת." השיבה אנה.
"זאת לא שאלה בכלל." אמרה עדן בחיוך.
"ומה לגבי המסיבה?"
"היא תהיה." השיבה אנה
"ואני ממש אשמח אם תבואי.." הוסיפה בחיוך קל
"את יודעת שכל המקיף כבר מדבר עליה?" אמרה לפתע עדן
"מה הם אומרים?" שאלה אנה בגבות מורמות, חצי מופתעת חצי צוחקת
"שאת צודקת. שיש לך ביצים.. שלא יכולים למנוע מאתנו את החופש, גם לא במתכונות"
"רציני?" שאלה בפליאה.
"את ממש סנסציה." השיבה עדן בגיחוך
"גם את יכולה להשתחרר לפעמים.." אמרה אנה בחצי חיוך.
"נחיה ונראה.. " אמרה עדן
"אבל שיהיה ברור שאני לא עושה את החומר הזה שלכם."
אנה צחקה.
הן ירדו בתחנה ונכנסו למקיף, הפעם, קצת לפני הצלצול.
"בוקר טוב.." אמר השומר לאנה בחיוך. היא החזירה לו חיוך.
הן התקדמו, ולפתע מתן תפס בזרועה של אנה.
או אה. מי זאת הצהובה הזאת שבאה יומיים ברצף למקיף."
"תתרגל.." השיבה בחיוך
וואלה, אני חייב להגיד לך שאת גאונה. המקיף עף על המסיבה, אין שנתון שלא רוצה להיות שמה. אבל אל תדאגי, לא מכניס קטינים..כולם מדברים, הולך להיות הפקת השנה."
אנה חייכה.
אגב, הוספתי אותך לאירוע בפייסבוק. היה קשה קצת למצוא אותך, את יודעת, שם של רוסייה.."
אנה הביטה בו רגעים ספורים.
"אבל הצלחת." חייכה אליו.
"ברור שהצלחתי. את לא רוסייה רגילה.."
"וואלה." צחקה
"יאללה, בוא לשיעור. היום לומדים." משכה בידו והתקדמה לעבר הלובי.
היא הוציאה את הטלפון מכיסה, לאחר ששמה לב שרטט כמה פעמים וגילתה שהכל זה התראות מפייסבוק.
היא קיבלה 50 הצעות חברות, וכ1500 אישרו את הגעתם למסיבה..