ערפל לבן וערפל שחור-סנדרה-פרק1

או-קיי, סנדרה ממש לא ציפתה לנשר הענק שהגיח משום מקום וכמעט ערף לה את הראש כשהיא הציצה מחוץ לחלון הרכבת.
היא הביטה בו חולף על פניה בטיסה מהירה ונעלם בשמיים.
הרכבת נסעה מעל נהר. הדרך לכפר של דודתה אמילי שחייה עם סבתה הזקנה ג'וזפין,
סנדרה ראתה רק פעם אחת את ג'וזפין. בזמן האזכרה של אבא שלה, היא לא פגשה אותה מאז. אבל אמא שלה נאלצה להישאר עליזה ולדבר טובות על ג'וזפין.
מולה במושב שלה ישבה המלווה שלה, שהיא במקרה אחותה החורגת. מאז שאמה התחתנה עם איזה עצלן בשם רוס. סנדרה לא דיברה הרבה עם אבא שלה. אבל אמא שלה הפידה לספר לה כה מופלא הוא היה. ויום אחד היא תבין את זה.
האחות החורגת שלה, ננסי, הקפידה להדביק כל מסטיק שהיא לעסה בדרך לכפר על בגדים של אחד מהמלצירים ברכבת. או מתחת לשולחן שלהן.
סנדרה ספרה חמישים ושלושה מסטיקים. רובם בטעם מלון.
אבל זה ממש לא חשוב. היא התרכזה אך ורק בצפיה בנהר. המים הכחולים נצצו לאור השמש של אחר הצהריים. מזג-אוויר די מושלם ליום כזה. אבל היה דבר אחד שהרס לה את הכול. העובדה שהיא תצטרך לחית במשך ארבע חודשיים שלמים עם דודה וסבתא שלה!
לעזוב את החיים הקודמים. בבית-הספר שלה היא שמעה כמה תלמידות צוחקות על העבדה שהיא עוברת לגור עם סבתא.
זה הרתיח אותה.
הרכבת נסעה על פני עמקים ושדות רחבים. סנדרה ראתה כמה פרות אוכלות עשב.
ננסי רק התעסקה באייפון שלה ושמעה מוזיקת רוק באוזניות.
סנדרה הסיטה קצוות שיער זהובה-חומה מהפנים שלה. "הנה זה!" קראה.
סנדרה. שלט כתוב בלורד זוהר התנוסס בתחנה. החזיקו אותו אישה שנראתה בת עשרים פחות או יותר. היה לה שיער חום בהיר ואף סולד. לשניה היו קמטים בכל הפנים ושיער בצבע קינמון.
סנדרה קפצה מהרכבת בלי לומר שלום לננסי ודילגה יחד עם המזוודה שלה לעבר הנשים.
"סנדרה!" האישה בעלת שיער הקינמון חיבקה אותה. "היי, סבתא." סנדרה הצליחה ללחוש.
אמילי חיבקה אותה גם. היא הדיפה ריח בושם."נעים להכיר, סנדרה," אמרה אמילי.
סנדרה לחצה את ידה המושטת. "אז…מה התכנון?"
"קודם אני רוצה שתכירי מישהו." סבתה הצביעה על נער צנום שעמד רחוק מהן. היה לו שיער פרוע וחום, ועיניים כחולות או חומות אולי ירוקות? היה נדמה שהן משתנות עם האור.
"זה לי," אמילי הציגה את הנער. הוא חייך חיוך קלוש והושיט לה את ידו, ללחיה. סנדרה נשכה את שפתיה ולחצה את ידו. "ברוכה הבאה." הוא אמר. "נעים להכיר, לי…" סנדרה חייכה. לי די הפחיד אותה.
"הכרתי אותו כשמצאתי אותו משוטט ברחוב, מאז הוא גר איתנו." אמרה ג'וזפיין, היא הניחה יד על ראשו של, לי. "את תגורי איתו בחדר, מובן?"
סנרדה הרגישה נורא. "אבל, אני לא יכולה לחלוק חדר עם, עם-בן!"
"את יכולה לחלוק חדר עם בת אז תסתדרי עם בן, הוא לא כל כך נורא." אמרה ג'וזפין. לי הזעיף פנים. סנדרה ממש רצתה להעלם.

את הנסיעה לכפר הם העבירו במכונית החורקת של אמילי. כל שלוש שניות היא רעדה. לסנדרה עלתה המחשבה שזו מלכודת מוות צורחת.
היא סרקה את הסביבה מהחלון בעיני מטורקיז מצומצמות. היה נדמה לה שהיא ראתה מישהו בשיחים.
ג'וזפין הבחינה בה ומיהרה להסיח את דעתה:
"תגידי, סנדרה."
סנדרה הסתובבה אליה. "מה?"
"ראית פעם סוס?" שאלה ג'וזפין. סנדרה הנהנה. "ורכבת על סוס?" שאלה אמילי. "לא." ענתה סנדרה. אמילי הרהרה במחשבות
"מה דעתך לרכב בחווה שלנו? לי, יכול ללמד אותך."
סנדרה היססה. לי שלח לעברה מבט. "בסדר…" מלמלה.
"מצוין!" ג'זפין צעקה. אמילי כמעט ונפלה אל השטח הפתוח. היא התיישרה במיומנות על הכביש.