מסע אל ההרים – פרק 21

הזקן.
"יש לך כינוי?" שאלה אותו אביה.
"אם קשה לכם, אתם יכולים לקרוא לי רק יהודה." אמר יהודה.
"למה דווקא יהודה?" שאל ג'ון.
"כי זה השם המקורי שלי, כשעברתי להודו הוספתי את השמות האחרים." אמר יהודה.
"אה.." אמר ג'ון. יהודה ניגש לאחת הגיטרות, הרים אותה ופרט.
"מה רצונכם?" שאל אותנו.
"יש מגיפה, בארץ ישראל, רצינו לשאול אותך אם אתה יודע את התרופה." אמרה עמית.
"הוו, ישראל…. איזה סוג של מגיפה?" שאל יהודה.
"היא תוקפת אנשים בפתאומיות, היא גורמת להם להיות משותקים עם עור לבן ועיניים שחורות." אמרה עמית.
"עור לבן…. עיניים שחורות…" מילמל יהודה ופרט שוב בגיטרה.
"כן.. אתה יודע איזה מגיפה זאת?" שאלתי.
"כמובן, זה הפלצטירוקסונליפטוסימת'טיקס." אמר יהודה.
"ובעברית?" שאל אייל.
"המגיפה-שגורמת-לאנשים-להיות-משותקים-עם-עור-לבן-ועיניים-שחורות." אמר יהודה.
"אה." אמר אייל.
"אתה יודע מה התרופה ל… פלצטירוק.. מה שזה לא יהיה?" שאלתי.
"כמובן." אמר יהודה.
"נו, מה היא?" שאל ג'ון.
"התשובה כל כך פשוטה, הייתה כל הזמן מתחת לאף שלכם…" אמר יהודה.
"מה התשובה?" שאלה עמית.
"מוזיקה." ענה יהודה.
"מה?!" צעקנו כולנו, חוץ מרוהן שנראה כאילו הוא רגיל לתשובה הזאת.
"מוזיקה… היא התרופה של הנפש, היא מרפאת כל מחלה…" אמר יהודה.
"אתה לא רציני." אמרתי.
"הוא רציני ועוד איך." אמר רוהן.
"אז מה אנחנו צריכים לעשות? פשוט להשמיע מוזיקה לאנשים שחלו בפלצטירוקסונליפטוסימת'טיקס?" שאלה עמית.
"איך את מצליחה להגות את זה?" שאלתי אותה.
"כן, בחרו לכם שיר והשמיעו אותו לכולם." אמר יהודה.
"אני לא מאמינה שבשביל זה טסנו עד להודו." אמרתי. עמית תקעה בי מרפק.
"תודה רבה על שהסכמת לתת לנו את התשובה. עכשיו אנחנו צריכים לחזור לארץ." אמרה עמית.
"ואיך תעשו את זה?" שאל יהודה.
"נחזור לצ'אנדיגר, ואני מניחה שמשם ניסע לעיר שיש ממנה טיסות לארץ." אמרה עמית.
"לא יותר פשוט לטוס מכאן ישר לישראל?" שאל יהודה.
"זה יהיה יותר פשוט, אבל אין לנו איך לטוס מכאן לישראל." אמרתי.
"דווקא יש לכם." אמר יהודה והצביע על רוהן.
"כולי לשירותכם!" חייך רוהן ופרש את ידיו.
"תודה רבה!" אמרה עמית.
"רוהן ייקח אתכם להליקופטר ויטיס אתכם לארץ. בהצלחה!" אמר יהודה, הוא עזב את הגיטרה, הלך למערכת תופים והתחיל לנגן.
"בואו." אמר רוהן. יצאנו מהחדר והלכנו שוב במסדרון הארוך. עלינו במדרגות חזרה למבואה של המלון הנטוש.
"זה היה מהיר." אמרה אביה.
"מהיר מאוד." אמר אייל.
"עשינו את כל המסע הזה רק בשביל חצי שעה שיחה עם הזקן?" שאל ג'ון.|
"יהודה." תיקנה אותו אביה.
"כנראה." אמר רוהן.
"איזה סיוט." אמר ג'ון.
"היי! זה המשפט שלי!" אמרתי. ג'ון הוציא לי לשון.
"אני אמרתי קודם!!"
"לי יש זכויות יוצרים עליו!!"
"אווקי זה ממש לא הרגע לריב." עמית הפרידה בין ג'ון וביני. יצאנו מהמלון והלכנו להליקופטר.
"אבל איך ההליקופטר הזה יצליח לקחת אותנו עד לישראל? זאת טיסה ארוכה!" אמרה עמית.
"כמו שבטח הבנת, ההליקופטר הזה הוא לא הליקופטר רגיל. יהודה ואני הכנסנו בו כמה שיפורים ושכלולים ועכשיו הוא טס במהירות משולשלת ממטוס רגיל, ומסוגל להחזיק הרבה זמן באוויר." אמר רוהן.
"וואוו." אמר כפיר.
"אתה לא הבנת מילה ממה שהוא אמר עכשיו." אמרתי לו.
"לא נכון, הבנתי שההליקופטר הזה טס מאוד מאוד מהר." אמר כפיר.
"וואוו. כל הכבוד." אמרתי. כולנו עלינו להליקופטר.
"כמו שאתם בטח זוכרים, אין להוציא ידיים או כל איבר אחר בזמן הטיסה. ואין לצרוח." אמר רוהן.
"אנחנו זוכרים!" צרחה אביה.
"הוא הרגע אמר לא לצרוח." אמרה לה עמית.
"אופס." אמרה אביה. ההליקופטר התרומם מהקרקע והתחיל לטוס לכיוון ישראל.