מציאות חיים- פרק 11
לא ישנתי טוב באותו לילה, כל הזמן חשבתי עליו, על הרגע המיוחד שהיה בין שנינו. אחר כך כבר עשיתי טעויות. לא יכולתי לשלוט בעצמי. ביומיים הבאים חפרתי לו כמו שבחיים לא חפרתי לבנאדם, ככה לפחות הרגשתי, אבל לא יכולתי באמת לעצור את עצמי כל כך, רציתי לדבר איתו, רציתי לתקן על המעשה שעשיתי. הרגשתי שהפסדתי פה הזדמנות אדירה, והרי אין לי שמץ של מושג מתי שוב נתראה כי הנה מתחיל עוד שבוע אצל אבא שלו. המחשבות עליו חירפנו אותי, על מה שהיה יכול לקרות ופשוט בחר לא לקרות, ואני מרגישה שזה לא באשמתי. זה התמימות. תנו לי להמשיך להיות תמימה ולא לדעת את זה, אבל תנו לי להיות קרובה אליו. בפגישות שלנו לא ישבנו מחובקים, או שהיינו כל כך ביחד וכל כך קרובים כך שזה פשוט היה קורה. זה לא משנה כמה הוא נראה טוב, האופי שלו זה האופי הכי ביישני שאי פעם הכרתי ואני צריכה לכבד את זה, לתת לו את הזמן שלו. הצעתי לו המוני הצעות בגלל שזה היה חופש, שניסע לים, שנלך להופעה בערב, כל הדברים שידעתי שאפשר לעשות ביומיים הבאים.
"הכל בסדר?" שאל אותי מתן כשהחלטתי לדבר איתו כדי להקל על המתח.
"בנים זה עם מוזר" כתבתי לו מיד. הוא לקח לעצמו כמה דקות ואז התקשר אליי, לא הייתי רגילה לשמוע את הקול שלו. עניתי מופתעת לשיחת הטלפון שלו, וזה הרגיש קצת לא במקום. זה כמו ידיד טוב אף פעם לא היה, או שאף פעם לא הצליח להיות, והוא מדבר כי הוא כנראה ממש רוצה לעזור.
"אתה יודע שהיינו יכולים להמשיך את זה שם" אמרתי לו. הוא צחק.
"אני חושב שאת צריכה תמיכה קולית, ולא יעזור לי אם תתפרקי מול מסך ואני לא אראה את זה. כאן לפחות אפשר לשמוע". תמיד האמנתי בזה ששיחות טלפון חזקות יותר מכל כתיבה וירטואלית, משתוות קצת וכמעט לשיחה במציאות, כי הטלפון נותן כבר קול לדמות של המסך, לדמות שרק תמונה מציגה אותה, וזה הרבה יותר חזק מבחינתי. אם הייתי יכולה, לא הייתי מסכנת קשרים ברשת הוירטואלית ומדברת רק בטלפון. אבל כבר אמרתי שרן הוא לא מסוג האנשים האלה.
"זה סתם.. הייתה לי ולרן פגישה טובה שאני קצת מעורערת לגביה".
"למה?" הוא שאל סקרן. סיפרתי שלאף אחד משנינו לא היה אומץ להתקרב, למרות ששנינו רצינו. זה היה משהו מטורף. כל הרגש ברגעים האלה יצא החוצה אבל לא יכולתי פשוט להתקרב אליו, אני חושבת שלאף בחורה זה לא דבר קל. בנות שיוצאות עם בנים שיש להם ניסיון כבר מנשקים את הבחורה אחרי דייט אחד, או שיש להם את האומץ פשוט לגרום לה להיות קרובה אליהם, להרגיש את קצב דפיקות הלב ואז לנשק אותה, להרים את ראשה בעדינות ולהעניק לה את מה שהיא כל כך מייחלת לו. זה עובד או בסרטים או כשיש לבנאדם ניסיון. פה זה להתחיל מאפס, ואף אחד מאיתנו לא יודע מה לעשות. ואני רואה כמה הוא מרגיש בזה שזה זר לו, וכמה אני רוצה להקל עליו מהבחינה הזו, ואין לי איך לעזור לו. ועם מי הוא יכול לדבר? הוא ידבר עם אמא על בחורה שהוא יוצא איתה? בחיים לו. אפילו ידידה אין לו.
"אז פשוט תעשי את זה בפעם הבאה" הוא אמר לי מיד. הנהנתי כשהטלפון מוחזק בידי.
"איך לך זה הלך? הנשיקה הראשונה?" שאלתי.
"זה היה בעיקר מוזר, אבל זה פשוט הרגיש רגע כזה שזה צריך לקרות והתקרבתי. הנשיקה הראשונה עם דני הייתה קשה פי כמה, היה לה הרבה פחות אומץ. היא סרבה כל הזמן להסתכל לי בעיניים כי לטענתה ברגע שהיא כן אני ישר אתקרב, והיא פחדה מהרגע הזה. בסופו של דבר זה קרה, כי היא הבינה שהיא כן רוצה את זה, למרות שהיא נורא מפחדת. התקרבתי אליה ברגע שהבנתי שהיא לא תחסום את זה וכשהיא תקבל את זה, ברגע שהיא באמת תהיה מוכנה לזה".
"זה קסום כמו שזה אומרים שזה קסום?" שאלתי. הוא צחק מעברו השני של הטלפון, צחוק שעוד לא יצא לי לשמוע ממנו.
"את כל כך נאיבית כשזה מגיע לזה" הוא אמר לי.
"זה טוב או לא?" שאלתי מהוססת.
"האמת שלא" הוא צחק, "אבל אל תיקחי קשה, את פשוט נורא בעולם הורוד, שהכל בו טוב והכל קסום, ורגע של נשיקה בין אהוב לאהובה זה הדבר הכי חזק והכי יפה בעולם, וזה לא נכון. אני נהניתי, כן, וכן זה הרגיש סוף סוף הקלה מטורפת ולהבין שהיא באמת רוצה את הקשר הזה, אבל אל תתני לנשיקה להרוס את הקשר בינך לבין רן. אם את מרגישה שיש ביניכם קליק אז תני לזה עוד ללכת, בלי שאתם צריכים להכניס את האקט הפיזי. תאמיני לי.. עדיף שתרגישי שהוא יוכל לדבר איתך כשיהיה לך קשה מאשר שתזרקי את הכל בגלל חוסר אומץ להתקרב. לא ככה?".
"ומה יקרה אם זה יהיה הפוך? אם הוא פשוט יהיה חייב את זה וזה לא יקרה?".
"את ממש רוצה אותו הא?" הוא שאל אותי. הנהנתי לעצמי ואז נאנחתי ואמרתי לו שכן, שבחיים לא הרגשתי ככה, שמשהו בפגישות של שנינו פשוט עושה לי טוב, ושאני מסרבת לתת להן להיגמר. הפגישות האלה ארוכות כמו שבחיים לא חשבתי שאני אשב עם בנאדם ופשוט אדבר איתו שעות, ועוד במציאות, והוא גורם לי להרגיש טוב עם עצמי, שמישהו רוצה אותי ומישהו הרבה יותר מקשיב לי. החבורה של בית הספר כבר מזמן הפסיקה לספק לי את מה שאני צריכה, את התמיכה, את החברות. אף אחד שם כבר לא בשבילי.
"אז תילחמי על זה, אל תוותרי, וזה עוד יגיע, באמת. זה נשיקה קטנה, ואם זה גורם לך להרגיש כמו שאת מרגישה עכשיו אז זה רק סימן כמה באמת אכפת לך ממנו וכמה את רוצה אותו, ועם הרגש הזה את לא תלכי לאחור, ואת לא תסיימי את זה. תיצרי הזדמנויות לראות אותו, תראי לו כמה את בתוך זה, רק אל תוותרי. והוא אידיוט אם הוא לא יבין את זה או פשוט לא ירצה".
"אתה חושב?".
"אני בטוח" הוא אמר לי מיד, "אני מכיר אותך מעט זמן, וכן הקשר שלנו מוזר לי מאוד כי זה מגיע מתוך מעמד של חברה של חברה שלי, אבל הוא אידיוט אם הוא לא יילך אחרייך אחרי כמה שאת רוצה להראות לו שאכפת לך. בחורות לא נלחמות ככה על בחור. באמת, את משהו מיוחד".
"ממש תודה" אמרתי לו מיד, "עזרת לי, הוקל לי".
"מתי שתרצי" הוא צחק, "וקוראים לי לארוחת ערב. נדבר בקרוב" הוא אמר, "ביי".
"ביי, ושוב תודה" אמרתי לו, וכשהשיחה התנתקה הבנתי שהוא באמת יהיה אידיוט אם הוא לא יבין שאני עושה את הכל כי אני רוצה שזה יצליח, וכן, אני מאוד רוצה שזה יצליח.
תגובות (2)
תמשיכי ^_^
שבת שלום :>
אין לי מילים *^* תמשיכי!!!!! שתהיה שבת שקטה :)