זאת אני פרק 15

'שלי, צאי מהכיתה וגשי לחדר המנהלת בדחיפות' אמרה נירה המורה למתמטיקה בקולה העצבני והמפחיד.
יצאתי מן הכיתה והלכתי במסדרון הארוך שתמיד היה כל כך מלא, אך עכשיו במהלך השיעור היה ריק מלבד כמה ילדים מופרעים שיצאו מן הכיתה. בסוף המסדרון עליתי קומה בגרם המדרגות הגדול בצורת חצי העיגול. בית הספר שלנו היה מחולק לפי קומות. בקומה הראשית היה הלובי, בו נמצא הקיוסק ואם ממשיכים מגיעים למסדרון כיתות ז'. אם יורדים בגרם המדרגות שעוטף את הלובי מגיעים לקומה התחתונה, מחציתה בתוך ההר, שם נמצאים המקלטים ומחציתה השנייה מעבדות. אם עולים קומה מהקומה הראשית, ישנה הגלריה, ממנה צופים אל הלובי ובהמשכה, מסדרון כיתות ח'. אם עולים עוד קומה, רואים את הגלריה של ט', צופה גם היא אל הלובי, ובהמשכה מסדרון כיתות ט'. בקומה האחרונה נמצא חדר המורים, כשעולים במדרגות הגדולות יש לובי קטן עם שתי פניות, מימין נמצא חדר המורים, אזור עם שולחנות בית קפה, מטבחון עם תמי 4, מחשבים, וארונות ומתלים לדברי המורים. משמאל, נמצאים חדרי ההקבצות והמחשבים. אם ממשיכים בחדר המורים עד סופו מגיעים למספר דלתות, שירותי המורים, משרד הסגנית ומשרד המנהלת. בית הספר היה גדול ויפה יחסית לבית ספר, דלת הכניסה הייתה דלת בגובה של קומה וקצת , והיו מסביבה חלונות שהאירו את הלובי, ומכל הגלריות ראו את החלונות המשקיפים אל העיר.
הלכתי באיטיות לעבר חדר המנהלת. הייתי מפוחדת מעט ממה שיקרה, ונלחצתי, בחיים לא דיברתי איתה פנים אל פנים. מדוע היא קוראת לי עכשיו ? נשמתי נשימה עמוקה ודפקתי בדלת.
'יבוא !' שמעתי מבפנים. נכנסתי אל החדר, ממולי ישבה המנהלת בשולחן מנהלים גדול, הייתה ספה שממוקמת מול השולחן. המנהלת, אירית, אישה מלאה עם שיער חלק חום שמגיע קצת מעל הכתפיים, הרימה ראשה לעברי וסימנה לי לשבת מולה. על השולחן היו פזורים דפים רבים שאירית אספה אל ידה ויישרה אותם לערמה אחת במיומנות רבה. היא חייכה אליי ולחייה השמנמנות עלו וגילו גומה קטנה.
'את בטח שואלת את עצמך למה קראתי לך . ' היא אמרה כשהיא שומרת על חיוכה הטוב.
דיבורה היה נעים ורגוע, אך עדיין חששתי מעט. לא הצלחתי להוציא מילים מפי, שפתיי היו חתומות וסירבו להיפתח. הנהנתי לה עם הראש.
'אל דאגה' הרגיעה אותי ,אין לך ממה לחשוש. לא עשית שום דבר רע !' היא אמרה ברוגע וחייכה. חיוכה השלו ודיבורה הרגוע הרגיעו אותי מעט והורידו את הלחץ הרב שחשתי .
הנהנתי שוב, כלא יודעת מה להגיד.
'זאת רק שיחת הכרות, אין מה לחשוש.' היא הוציאה מן הספרייה שלצדה קופסא ובה התיקים של ילדי כיתתי. היא הוציאה את התיק שלי
'אז שלי, שלי אהרון, אורלי ומשה, הוריה שלי לינוי אימצו אותך לא מזמן, איך איתה ? אתן מסתדרות טוב ? מצאת חברות ?' שאלה בעניין.
'כן.. לינוי ואני מיודדות מאוד, הכרתי גם את חברותיה ועכשיו גם אני חברה שלהם.. אני בסדר.' עניתי לה.
'כן.. ואיך יאיר ? כלומר, בתור מחנך.. '
'יאיר הוא.. נחמד מאוד. עושה רושם של מחנך טוב.. ' עניתי, וידעתי כי דבריי נכונים. יאיר הוא באמת אדם טוב.
'כן.. מלבד הלימודים הוא אדם נהדר. הוא… הוא סיפר לי . ' אמרה.
נבהלתי. אני לא מאמינה ! מה הוא סיפר לה ?! את סודותיי ? על הוריי ? חשבתי שאפשר לסמוך עליו !! כנראה טעיתי, אי אפשר לסמוך על אף אחד כבר…