בתוך דמעה

הרגשתי את הריחוק. הוא צבט בלבי יותר מאלפי מילים כואבות שיכול היה לשלח בי.
הוא ישב ממש לידי, אמר לי שזה בסדר, שהוא אוהב אותי. וכל מה שקיבלתי מהדברים הייתה הרגשה של אובדן. הרגשה של פיספוס; כזו שאף אהבה לא יכולה לתקן.
ידעתי את זה, ועם זאת כמהתי לחיבוק שלו.
ידעתי את זה, ועדיין כל מה שהייתי יכולה לחשוב עליו היה יקום מקביל, בו אהבה היא כל מה שצריך…
תמיד סיפרו לי שיש דברים שאהבה לא מספיקה כדי להחזיק. תמיד אמרו שאם הבסיס לא יציב, הקירבה שנוצרת נערמת באי סדר מעלה עד שהיא קורסת. אבל אני ביטלתי את העניין בלי להתעמק בו לו לרגע. עבדתי על פי קו מחשבה מסוים בו העולם יכול להתעצב עבור זוג אהבים וליישר עבורם כל קו שהתעקם בהמשך הדרך…
ואז הוא יושב, ממש לידי. הוא כאן, ואומר שלעולם לא יעזוב. ואני מרגישה ריקה…
אני מרגישה שהאמנתי כל כך באהבה, והיא הלכה ובגדה בי עם דעותיהם של אנשים אחרים שהוכיחה היו מאז ומתמיד האמת לאמיתה.
עולם מוזר הוא בו אנו חיים…
עוד לא הספקת לפקוח עיניים אל יום חדש וכבר הכל משתנה. עוד לא הספקת למצות מנה אחת של רגש והיא כבר נלקחת משולחנך ומתחלפת באחרת…
אולי באמת טעיתי. כי התמימות שלי מהווה חלק ניכר מן החומר ממנו אני עשויה; ככה הם אומרים לפחות. ואני לא באמת רואה סיבה לפקפק שוב בניסיון החיים שהוביל אותם לומר את הדברים, בהתחשב בעובדה, כמובן, שהם צדקו.
אני קמה לאט מהספסל, כמו בהילוך איטי, מנסה לחרוט את הרגע בזיכרון ולתייק אותו בארכיב שבראשי תחת הכותרת "אכזבה".
הוא פולט את שמי בנימת שאלה, אבל לי אין עוד מה לומר. מה כבר יש לומר?
מה יהיה קביל לומר לאדם שפגע בך שוב ושוב, ריסק אותך ואת לבך לחתיכות פעם אחר פעם וסרב להכיר בנזק לו גרם?
מה אומרים לעצמך…? אחרי הכעס שמצטבר בפנים על שנתת לעצמך להגיע מלכתחילה למצב הזה?
מה עושים עם הרגש? כל הרגש שנשאר, מייסר וכובל אותך אל האדם שהשארת מאחור?
את התשובות לשאלות האלו לא מצאתי. לכן שמרתי על זכות השתיקה וצעדתי אל תוך העתיד, נושאת עמי זיכרונות ארוכים ויפים, תקופת חיים שנמחקה ואינה, ודמעה.