המלאך הכושל שלי – פרק 1

הכל התחיל ביום אחד, הייתי אומר שהוא היה בהיר: אבל הוא לא היה. אני לא יודע אם הייתם בסיאטל פעם, אבל יום בהיר זה לא משהו שקורה שם לעיתים קרובות.
אז שכבתי במיטה שלי כשהתעוררתי, ואני רוצה להדגיש את ההבדל בין 'התעוררתי' ל-'קמתי'. כי בעוד שקימה דורשת לצאת מהמיטה, בשביל להתעורר מספיק רק… טוב, להתעורר. אז שכבתי שם, בעיניים עצומות, והקשבתי לקולו של הגשם. למרות שכבר הייתי רגיל אליו. שוב, גשם הוא לא כל כך נדיר בסיאטל. נהניתי מכך שאני לא חייב לקום, אחרי הכל, יום שבת היום, וזה אומר שאין לי סיבה מיוחדת לקום מהמיטה. אפשר לנוח סוף סוף. אך אז פקחתי את עיני במצמוץ. השעון המעורר שנח על השידה היה במרחק של עשרה סנטימטרים מהפרצוף שלי הורה על השעה חמישה לשמונה, ביום…
חמישי.
קמתי בבהלה, משליך את השמיכה מעליי ורץ אל כיוון הארון.
הייתי בטוח שהיום יום שבת! לעזאזל!
במהירות על לבשתי את החולצה הראשונה שמצאתי ומכנסי ג'ינס שהיו זרוקים על הרצפה. שועט החוצה מהחדר הקטן שלי ורץ במורד מדרגות העץ, חולף על פני המטבח והסלון וחוטף את התיק שלי שנח על יד הדלת. אבל כמו שחשבתי:
כבר פספסתי את האוטובוס.
"צריך טרמפ?" שאל הקול המוכר, וכצפוי: אבא שלי עמד בפתח הדלת. עיניו הירוקות סקרו אותי מכף רגל ועד ראש ושיערו החום היה מעט מבולגן. הוא לבש מכנסיים רפויים וחולצת טריקו פשוטה ומקומטת חיוך עייף היה מרוח על פניו. אפשר היה לראות שהתעורר לפני כמה דקות ולא יותר.
יופי. זה הדבר שאני הכי צריך עכשיו. לראות את אבא שלי בפיג'מה.
"מה אתה עושה פיכח בשעה שכזו?" שאלתי בעוקצנות. החיוך נמחק מפניו של אבי.
"תראה, אני יכול להסיע אותך. אחרת אתה בטוח תאחר, זאק."
גילגלתי את עיני. "לא תודה, אני מעדיף להגיע חי לבית ספר."
וככה התחלתי ללכת לבית הספר שלי, שנמצע במרחק של שלושה וחצי קילומטרים מהבית שלי. פתאום הבנתי שהגשם הפסיק, פחות או יותר בנקודה בה קלטתי שהאוטובוס נסע. זה היה ממש משונה. הפעם הקודמת שלא ירד גשם בבוקר דצמבר בסיאטל כנראה הייתה לפני כמה שנים, לא טובות במיוחד.
כשהגעתי בסוף לבית ספר שלי: "בית הספר התיכון על שם בנג'מין פרנקלין", איחרתי ברבע שעה.
זה מה שאני צריך עכשיו. שהמורה למי-אכפת-איזה-מקצוע תצרח עליי. שוב.
רצתי דרך שביל הגישה הקצר והמלוכלך לבניין הגדול והאפור שנאלצתי לכנות הבית ספר שלי במהירות עד שהגעתי לדלת הברזל הכחולה והגדולה, שהיא כמעט הדבר היחיד שהצבע שלו הוא לא אפור בבית הספר שלי. נכנסתי במהירות ורצתי דרך המסדרון רצוף הלוקרים שהוביל לכיתה שלי, עד לדלת המוכרת עליה נכתב "כיתה מספר שלוש-עשרה: י' 3"
נשמתי עמוק. אפילו מחוץ לכיתה יכולתי לשמוע את צעקותיה של המורה שלנו להיסטוריה. גלגלתי את עיניי ופתחתי באיטיות את הדלת, מציץ פנימה בחשש.
"זאקרי!" צעקה המורה בקול צורמני. היא לבשה חליפה אפורה (מה אמרתי קודם?) ושיערה החום היה אסוף לפקעת על עורפה. המשקפיים הקטנים שלה נחו על אפה ולא בדיוק הסתירו את עיניה החומות הבהירות שהביטו בי בשנאה ובזעם. "אני מקווה שיש לך הסבר טוב לאיחור הזה!"
"אה, השעון המעורר לא עבד?"
זה לא היה תירוץ טוב גם אם לא הייתי משתמש בו בערך חמש-עשרה פעמים בחודש האחרון, אבל הפנים של המורה התרככו והיא נשמה נשימה עמוקה בניסיון להרגיע את עצמה.
"תיכנס, ושזה לא יקרה שוב." היא אמרה, רגועה להפליא באופן מוזר. בלי צעקות, בלי פתק למנהל, בלי ריתוק.
התיישבתי במקום שלי בשורה האחרונה, הייתי התלמיד היחיד בכיתה שישב לבד בשולחן. אהבתי את זה, הרבה יותר מרחב לשינה.
המורה קשקשה על מלחמת העולם השנייה במשך ארבעים וחמש דקות, ואז ישנתי רבע שעה, ואז מורה אחרת קשקשה על מתמטיקה במשך שעה וחצי, ואז הייתה הפסקה וכמעט חטפתי כדור כדורגל בפרצוף, ואז אותה מורה מהשיעור הראשון קשקשה על מרווין פיק במשך ארבעים וחמש דקות, ואז מורה אחרת קשקשה על משהו שאני לא יודע מה הוא כי ישנתי במשך שעה וחצי, ואז מורה אחרונה קשקשה על משהו אחרון, שבכנות: גם אותו לא ממש קלטתי, כי הייתי עסוק בלזרוק חתיכות של מחק גזור ואפרפר על הילדה שישבה מלפני.
אבל כשיצאתי מהכיתה, נחוש שלא לפספס את האוטובוס גם חזרה, מישהו תפס אותי מאחור. כשהסתובבתי, גיליתי שזה לא אחר מכריס מקיין, קפטן קבוצת הפוטבול והחרא הכי גדול ביקום.
"חתיכת מניאק," הוא אמר. "מה יש לך?! זורק עלי מחקים במשך כל השיעור האחרון!"
כבר הזכרתי שלכריס מקיין יש שיער בלונדיני די ארוך?
"את האמת," אמרתי במשיכת כתפיים. "מאחורה חשבתי שאתה איימי לאוס."
"מה?!" הוא צעק בזעם.
"שניכם בלונדיניים, עם אותו אורך שיער ואותו סגנון לבוש, אם אתה מחליף אתה מקום כדאי שתוודא שמי שמאחוריך יודע את זה, אחרת: לא כל כך קשה להתבלבל."
אני חייב לציין, שכל מה שקרה מהנקודה הזאת היה מאוד מהיר. כריס מקיין\איימי לאוס תפס אותי בגרון והצמיד אותי לקיר והאגרוף הקמוץ שלו זז מאוד מהר לכיוון הפרצוף שלי. עצמתי את עיני והסבתי את מבטי בצפייה למכה, אבל היא לא הגיעה. כשפקחתי את העיניים מצאתי את האגרוף של כריס מקיין\איימי לאוס מאוד קרוב אלי, אבל עומד במקומו. הנער\ה שחרר אותי והביט בי בעיניים חומות.
"בפעם הבאה אני אכסח לך את הצורה, צוציק."
נראה שהמזל שלי היה ממש לא יאמן באותו יום.
מיהרתי החוצה, שם האוטובוס הצהוב עוד לא נסע בצורה מפתיעה, בדרך כלל בשעה הזאת כבר הייתי מפספס אותו. במהירות שילמתי לנהג ונכנסתי למושב הכי מרוחק ובודד שרק ראיתי.
הנסיעה עברה לאט. מאוד לאט. אני נשבע שעברה לפחות חצי שעה עד שהאוטובוס עצר מול הבית שלי. אני לא יודע מה לקח כל כך הרבה זמן, אני בדרך כלל מפספס את האוטובוס. אבל מכל הפעמים האחרות שבהן נסעתי באוטובוס – זו הייתי הארוכה, המתישה והמעצבנת ביותר.
ירדתי מהאוטובוס תוך התעלמות מוחלטת מהמבט הקטלני שכריס מקיין תקע בי, ופתחתי את שער הברזל המחליד שהוביל לחצר הקטנטנה והמוזנחת, שהדבר היחיד שנגעו בו הוא שביל הגישה האפור שהוביל לדלת הכניסה של בית הקומות המוזנח.
לקרוא למקום הזה בית דירות היה די נדיב, אני חייב לציין. זה היה בניין אפור ומכוער עם שלוש קומות בצד הכי רחוק של סיאטל שיש, סה"כ היו בו שלוש דירות, ואל תחשבו שזה שכל דירה הייתה קומה שלמה אומר שהן היו גדולות או מפוארות או משהו כזה, הבניין עצמו פשוט היה קטן מכדי שיהיה אפשר להכניס יותר מדירה אחת בקומה. בנוסף, אנחנו היינו הדיירים יחידים שגרו בבניין, אחרי שגברת מקמיוור הזקנה מהקומה מעלינו מתה, אף אחד כבר לא גר בבניין מלבדינו. לא הלכנו להלוויה שלה, אבא שלי אמר שהוא יבוא וייקח גם אותי אתו, אבל ביום של ההלוויה הוא לא היה פיקח מספיק בשביל לנהוג, למעשה- אני חושב שהוא לא היה פיקח מספיק בשביל לזכור שההלוויה באותו יום, או שהגברת הזקנה שהכינה לו עוגיות פעם אחת מתה בכלל. לעזאזל, יש סיכוי לא רע שהוא לא היה פיקח מספיק בשביל לזכור מי זאת גברת מקמיוור.
התחלתי לעלות במדרגות, לרגע חשבתי ששמעתי קול צעדים. לא יכול להיות. חוץ ממני ומאבא שלי אף אחד לא מסתובב כאן, והוא בטח לא בבית, ספק עם בעבודה. לא שאכפת לי.
במהירות הוצאתי את המפתח מכיסי ופתחתי את הדלת. הבית העלוב היה ריק, כרגיל. זרקתי את התיק הצידה, חולף על פני המטבח הנטוש והספה המסריחה שבלי בושה העזנו לקרוא לה סלון בדרך לאחד משני חדרי השינה, שכשפתחתי את הדלת שלו חיכתה לי ההפתעה של החיים שלי,
נער שחור שיער במעיל עור שמסתכל עלי בהפתעה.
לשנייה הסתכלנו אחד על השני, שנינו המומים מכדי לעשות משהו. ואז הוא פשוט נעלם לגמרי, התמוסס באוויר.
חטפתי את אלת הבייסבול שלא נגעתי בה שנים והתחלתי להכות את האזור בו הוא עמד עד לפני שנייה. אחרי כמה מכות פגעתי במשהו, והוא הופיע שם, אוחז בראשו בכאב.
"מה יש לך?!" הוא צעק. "זה ממש כאב!"
"מה יש לי?! מה יש לי?!" צרחתי. "מה לכל הרוחות אתה עושה בחדר שלי ואיך אתה התנדפת על פי בקשה?!"
"אתה ראית את זה?!" הוא שאל בפאניקה.
"זה היה די קשה לפספס!"
הוא התחיל ללכת הלוך ושוב בחדר. "לעזאזל!" הוא צעק. "מינגאריאל הולך כל כך להרוג אותי!"
"מינגאריאל?" שאלתי. "מי לכל הרוחות זה מי מינגאריאל?! איזה מין שם זה?!"
"שם של מלאך! אוקיי?! עכשיו שתוק!" הנער ענה בקוצר רוח, ואז נשם נשימה עמוקה, עוצם את עיניו הכחולות-כהות. "אני כל כך מפוטר."
"אתה מוכן להסביר לי כבר מי אתה, ומה אתה עושה בבית שלי?!" צעקתי עליו. הוא הביט בי בחוסר סבלנות.
"אין מצב שתצליח לבטא את השם שלי, אבל אתה יכול לקרוא לי מיילס. אני פה, כי אני תמיד פה, משגיח עליך. כי אני המלאך השומר שלך."