&לא רוצה להפסיק לחלום& פרק 2 – סיבה ראשונה ושנייה

2/1/2014
"אמילי! קומי כבר! את תאחרי לעבודה!" אמא שלי צעקה מראש המדרגות.
שבת בבוקר. ואפילו היום אין לי חופש.
קמתי באנחה מהמיטה, הורדתי את הפיג'מה ולבשתי את הבגדים שהכנתי מראש לצד המיטה.
רב האנשים קמים בבוקר עם חיוך על הפנים, מתארגנים מהר כדי לא להפסיד שנייה מהחיים שלהם, ממהרים לפגוש את החברים שלהם.
אני עושה הכל כל כך לאט כדי שאאחר לעבודה ויפטרו אותי כבר. עבודה מטופשת.
למה קבעו חוק כזה שילדים יכולים לעבוד החל מגיל 14? כדי שיתעללו בנו שנתיים פחות? תודה רבה באמת.

ירדתי במדרגות הבית במהירות ונכנסתי למטבח. אמא שלי העיפה בי מבט מהסלון, והמשיכה לשחק בקנדי קראש בטאבלט , כהרגלה. כל בוקר אותו דבר.
הוצאתי מהארון קערה ואת חבילת הקורנפלקס בטעם שוקולד (נוגד לגמרי את כל חוקי הדיאטה של נערות בגילי, אני יודעת), והתיישבתי בשולחן האוכל לאכול. לבד.
תמיד לבד.

כל בוקר מאז שאני זוכרת את עצמי אני אוכלת לבד. אבא ממהר לעבודה, אמא מכורה למחשב, ואני – יושבת ואוכלת קורנפלקס באותה קערה. לבד.
לפעמים אני מצטערת שההורים שלי לא הולידו לי אחים, בנים או בנות. כל עוד הייתי יושבת כאן, והיה לי עם מי לדבר, אני חושבת שהייתי יותר מאושרת. זה היה נותן לי לפחות סיבה אחת לקום בבוקר. ואולי סיבה אחת הייתה מספיקה לי, לעצור אותי מ… טוב, אתם יודעים ממה.
תמיד כשהייתי הולכת לחברות (בתקופה שהייתי הולכת לחברות) הייתי משחקת עם האחים שלהן, בעוד שהן היו צועקות עליהם ללכת לחדר ולהפסיק להפריע. אנשים לא מעריכים את המושג הזה , אחים, כי זה כל כך ברור מאיליו. אתה רואה אותם כל בוקר, אתה מדבר איתם כל יום, הם חלק משגרת החיים שלך.
אח… שגרה… אני יכולה לחפור שעות עת הנושא הזה.
אבל זה יהיה בהזדמנות אחרת.

סיימתי את ארוחת הבוקר והלכתי לקחת את התיק שלי מהארון שעמד בחדר הכניסה. בתחתית הארון הייתה מגרה שבה אוכסנו כל הנעליים שלי. הוצאתי את נעלי הספורט שלי מהמגירה ואת תיק הצד הקבוע שלי (שהיה כתוב עליו amsterdam) בלבן ובסגול, אמרתי 'ביי' לאמא שלי , ובלי לחכות לתשובה יצאתי מהבית.
אני עובדת בשביל אמא של ילדה מהכיתה שלי, בחנות שלה 'להיות יפה בכל מצב'. חנות של קוסמטיקה.

אני יודעת שזה מאוד לא מתאים לדמות שלי, אבל אני אוהבת כל דבר שקשור בקוסמטיקה. אני אוהבת לעמוד שעות מול המראה ולהתאפר, לשנות את התסרוקת שלי 10 פעמים..
זה הדבר היחיד שעוד יש לי עליו שליטה בחיים שלי: המראה שלי.
ובגלל זה כל כך שמחתי שהציעו לי את העבודה. סוף סוף אני אוכל לשנות גם את המראה של אנשים אחרים, גם אם זה חיצונית.
הלכתי לי ברחובות השקטים של השכונה שלי (מי עוד ער בשבת בבוקר ב9?) עד שהגעתי למרכז העיר, שהייתה הרבה יותר רועשת.

*גלינג גלינג*
פעמון הדלת צלצל בשעה שפתחתי את הדלת. כמו בחנויות של פעם. גב' אביגייל (אמא של דנה) חילקה כבר פקודות לשתי העובדות האחרות שלה, רוני ואליס, בעוד שהן מתעסקות בפינות שלהן: מניקור פדיקור ושיער.
"בוקר טוב אמילי, ישנת היטב?" אמרה גב' אביגייל במתיקות, וידעתי שזאת רק הצגה למול הלקוחות שלה. הצעקות יגיעו אחר כך.
"כן גב' אביגייל, תודה", עניתי לה באותה מתיקות ובחיוך שווה לב. גם אני יודעת לשחק טוב כשאני רוצה.
"יופי, פינת האיפור מחכה לך", היא אמרה לי וקמה מהפינה שלי. מישהו צריך למלא את המקום שלי בזמן שאני 'מאחרת'. "אני אהיה במחסן אם מישהי צריכה אותי", גב' אביגייל הסתכלה על כולנו. רוני ואליס הנהנו. אני רק שמתי את המדים שלי, שכללו חולצה ועליה שם החברה, והתחלתי לעבוד.

אני עדיין זוכרת את היום הראשון שהגעתי לכאן. כל כך התרגשתי: סוף סוף עבודה אמיתית, של גדולים! ועוד בקוסמטיקה! כל כך התרגשתי. הגעתי לכאן לבד (זאת הייתה תחילתה של התקופה שבה אמא שלי התעלמה ממני) ופתחתי את הדלת. נשמע אותו *גלינג גלינג* מוכר, זה שאני שומעת כל אחה"צ וכל שבת מאז.
שם חיכתה לי גב' אביגייל, עם אותו חיוך מזויף על הפנים שלה (רק שאז הייתי תמימה מספיק כדי לחשוב שהוא אמיתי) ואמרה "ברוכה הבאה יקירתי, בואי, בואי תכירי את המקום", ועשתה תנועת מחווה ידידותית עם היד שלה.

היום הראשון שלי כאן עבר בהצלחה רבה. עשיתי את כל המשימות הנדרשות, טיפלתי בלקוחות, והיום חלף במהירות. שמחתי כל כך שהוא עבר בקלות ובלי תקלות (יש לי נטייה לקלמזיות, אבל היום הזה עבר בלי נפילות). "ביי, גב' אביגייל. נתראה מחר", אמרתי והתכוננתי לצאת מהדלת, כשגב' אביגייל עצרה אותי בדרכי: "רגע, רגע. שכחת מישיבת הצוות". "איזה צוות יש כאן? רק אני ואת עובדות כאן…" נפלט לי המשפט מהפה לפני שעצרתי את עצמי (זאת הייתה התקופה שהחנות רק נפתחה ולא היו עובדות אחרות שם). "את מתוקה אמיתית. באמת מתוקה," אמרה גב' אביגייל, ואני זיהיתי את הזלזול בקולה, "בואי, הכנסי, ותראי במה מדובר".
היא עשתה את אותה תנועת מחווה שהייתה אמורה לעודד אותי בתחילת היום, אבל עכשיו היא נראתה לי זרה וקרה. לא רציתי להתקרב לאישה הזאת. מה מפריע לי לפתוח את הדלת ולרוץ החוצה? אני בטוחה שאני יותר מהירה מהזקנה הזאת.
גב' אביגייל כנראה קראה את מחשבותיי, ולכן היא מיהרה לעמוד ביני לבין הדלת ולהוליך אותי בעזרת נגיעה קלה בגבי אל חדר הפסקת הצהריים, שגם היה חדר העבודה של גב' אביגייל.
נכנסנו בדלת וגב' אביגייל סגרה אותה אחריי. "שבי", היא ציוותה עליי, והצביעה על שרפרף רעוע שעמד בפינת החדר. התיישבתי בשקט והבטתי אל גב' אביגייל, שהתיישבה מצדו האחר של שולחן עבודה ענק וחצי מפלג גופה העליון הוסתר על ידי לפטופ גדול שעמד על השולחן.

"איך היה יום העבודה הראשון שלך?" היא שאלה אותי תוך כדי שהיא עלעלה במסמכים שנחו על שולחנה. בהיתי באצבעותיה הצבועות באדום, ועניתי בשקט: "היה בסדר". היא הפחידה אותי, האישה הזאת. ולא ידעתי מה לעשות עם הפחד הזה.
"מצוין. עכשיו אספר לך על תנאי העבודה שיהיו לך כאן.
כל יום את תגיעי לחנות בשעה 16:00, בלי איחורים! (היא ספק הדגישה ספק צעקה את החלק האחרון של המשפט) בשבתות את תגיעי לכאן ב9:00. כל יום תהיה לך הפסקה של רבע שעה לאכול צהריים. אסור לך לצאת מהחנות בשעות העבודה. את מוכרחה להישאר כאן כל יום עד שהלקוח האחרון עוזב את החנות. את מוכרחה לנקות את כל הבלגן שנשאר בחנות בסוף היום. את לא תעזבי את המקום עד שהוא יהיה מצוחצח וחלק כמו ישבן של תינוק. את לא תפריעי לי בשאלות מיותרות בזמן העבודה. הקשר שלך עם הלקוחות חייב להישאר בגדר 'אני המוכרת, אתם הקונים, ולא יותר מזה!" גב' אביגייל הפסיקה לרגע כדי לקחת נשימה עמוקה. "ובשום פנים ואופן, אסור לך בתכלית האיסור, להמרות את פי. כל דבר שאני אומרת הוא קדוש כמו התנ"ך. ואת לא תעשי משהו שאסור לך לעשות כאן. האם זה מובן?!" הנהנתי הנהון שקט בלי להרים את מבטי אליה.
"טוב. עכשיו אני מעבירה לך מסמך שבו את חותמת על שירותייך כאן עד גיל 18", היא אמרה לי והעבירה לי מסמך בן 2 עמודים, עם המון אותיות קטנות. התחלתי לקרוא את מה שכתוב וגב' אביגייל עצרה אותי: "פשוט תחתמי!!!" היא אמרה. מרב פחד עשיתי קשקוש קטן על הדף והעברתי אותו מהר אליה. קמתי מהשרפרף בלי שהיא תוכל לעצור בעדי ורצתי החוצה, כמה שיותר רחוק מהחנות. שמעתי את גב' אביגייל קוראת אחריי אבל לא היה לי אכפת. האישה הזאת הפחידה אותי. גרמה לי לשקשק ולבכות כמו ילדה קטנה. היא התנהגה כמו מפלצת, ואני הייתי השה התמים שהיא רצתה לאכול לארוחת ערב.
רצתי כל הדרך עד הבית שלי, בלי לעצור, משהו שהיה לי מאוד קשה לעשות. ספורט לא הייתה וגם לא תהיה הפעילות החביבה עליי.

כשהגעתי הבייתה צלצלתי כמה פעמים בפעמון עד שאמא שלי פתחה לי את הדלת. נכנסתי במהירות בלי לתת הסברים, חלצתי את נעליי ובכיתי. בכיתי כל כך הרבה ואמא שלי רק עמדה שם ושאלה אותי מה קרה. לא חיבקה ולא הרגיעה, כמו שכל אמא נורמלית הייתה עושה. אבל כבר הייתי מורגלת לכך: אני "מלוכלכת" כי באתי מבחוץ, ואסור לי לגעת בשום דבר עד שאני מתקלחת. חלק מהשגרה.
בכיתי ובכיתי, ובאותו יום הרגשתי שאני יכולה למלא את הכינרת עד סופה, עד שנגמר לי המלאי. וסיפרתי לאמא שלי מה קרה. למחרת, אמא שלי באה איתי לעבודה כדי לראות מה הבעיה, וגב' אביגייל שיחקה את עצמה תמימה, כאילו היא לא יודעת על מה אמא שלי מדברת. היא טענה שהיא לא עשתה שום דבר רע, וגם כשאמא שלי תיארה אותי מתפרקת לה איך שאני נכנסת הבייתה, היא אמרה שזה לא באשמתה והיא לא יודעת מה קרה שגרם לי לפחד כל כך.
אמא שלי רצתה להוציא אותי מהעבודה במידית, אבל גב' אביגייל אמרה שתיתן לנו עוד צ'אנס.

כשאמא שלי הלכה גב' אביגייל גרמה לי להישבע שאני לא אספר לאמא שלי כלום ממה שקרה כאן, אחרת היא תגיד לבת שלה לאמלל את חיי בבית הספר.
אני לא האמנתי שהיא תעשה דבר כזה, אז הלכתי בחזרה הבייתה בלי לעבוד. ולמחרת? אף ילדה בכיתה לא דיברה איתי. הבנתי שגב' אביגייל הייתה רצינית ולכן הייתי מוכרחה לעשות מה שהיא אמרה. ניסיתי לספר ליועצת / מחנכת שלי מה הבנות בכיתה עושות לי, אך היא אמרה שמה שקורה מחוץ לבית הספר הוא לא בשליטתה והיא לא יכולה לעשות דבר כדי לעזור לי.

באותו ערב חזרתי הבייתה ועשיתי הסכם עם עצמי ועם ה'. ישבתי על הכיסא שלצד שולחן השיעורים שלי והכנתי רשימה.
הכותרת הייתה: 25 סיבות, מודגשת בקו. שחור על גבי לבן.
מתחת לכותרת כתבתי ביד רועדת את המספר 1, ולצד המספר רשמתי: "אין אחים".
מתחת לסיבה הראשונה כתבתי את המספר 2, ולצד המספר רשמתי: "העבודה המחורבנת שלי". עשיתי קו על המילה 'מחורבנת', כי ידעתי שהכעס גורם לי לקלל. ואני לא ילדה שמקללת.
החבאתי את הרשימה במגירה התחתונה מתוך 3 המגירות שהיו ממוקמות מתחת לשולחן.

נכנסתי למיטה, התכסתי בשמיכה וחשבתי על התאבדות. על כמה זה מטופש להתאבד, לבזבז את החיים היקרים שלך בגלל אנשים רעים שעושים לך אבל.

והרגשתי כל כך מטופשת שאני חושבת על התאבדות, ועל איך אני אעשה את זה.