כמו אח גדול, או קצת יותר מזה – פרק 51

***נקודת המבט של ג׳ייק***

ישבנו כולנו ברכב הצבאי מאחורה. שורה של יושבים מצד ימין, שורה של יושבים מצד שמאל. היה יחסית קטן וצפוף כי כולנו גם ככה אנשים גדולים. הנסיעה הייתה כל כך ארוכה. עברנו 5 שעות של נסיעה בג׳יפ הזה ועדיין אנחנו אפילו לא קרובים ללהגיע. היו לנו משהו כמו 10 עצירות עד עכשיו וחייבים לנצל כל עצירה, כי אחר כך כשתצטרך אחת אף אחד לא פשוט יעצור לך. ככה זה פה, אתה עובד לפי איך שאומרים לך ולא לפי איך שאתה רוצה. יש כמה חוקים במחלקה שקיבלתי. כולם יחד עם כולם, לא מסתובבים לבד, חולקים הכל, דואגים לכולם ובעיקר חייבים להישאר שלמים. עוד לא יצא לי להכיר את המחלקה הזאת, אבל סאם איתי, זה כבר משהו. ״הכל בסדר?״ שאלתי את סאם שישב ליידי כשראיתי שהוא נאבק טיפה בעצמו. ״כן, קצת עייף זה הכל״ הוא אמר. ״אל תרדם סאם״ הזהרתי אותו. שנינו יודעים שאסור לנו לישון עד שמגיעים. אסור לנו להגיע עייפים ואסור לנו לא להיות מרוכזים. כן זה גם חלק מהחוקים. זה קשה כי אנחנו שבורים מעייפות אבל אין מה לעשות. זה כמו חלק ממשמרת עכשיו, כולנו חייבים להיות עירניים. אם מישהו כאן יירדם המפקד לא יאהב את זה…
אף פעם לא שאלתי את עצמי אם אני חושש, אם מפחיד אותי מה שאראה שם או שאחטוף חרדות. אבל מה שמצליח להעלות לי את הביטחון הוא העובדה שבחרו אותי לכאן. כאן נמצאים רק אנשי הדממה. ככה קוראים לכל החיילים שמבצעים מבצעים בשטחים כאלה. אנשי הדממה למה ? אסביר… אלה הם החיילים שלעולם לא מתלוננים, לא משוויצים וגם לא מרבים להביע רגשות. ככה יודעים שאף אחד מאיתנו לא יתחרט או יעשה משהו דבילי במהלך השהות שם. אף אחד מאיתנו לא יעשה שום דבר טיפשי כדי להראות גיבור או לקבל שם טוב במדינה שלנו שנמצאת דיי רחוק מהמקום אליו אנחנו הולכים. אני לא יודע אם אני אחד מאנשי הדממה, אבל עצם העובדה שנבחרתי לכאן כנראה אומרת שאני יכול להתאים לפה, אז לא… אני לא חושב שאני חושש ממה שיקרה, ואני גם לא מרבה לחשוב על זה…

***********************************

כבר ממש החשיך , השעה הייתה 1:30 בלילה. ולחשוב שיצאנו מכאן בחמש לפני בוקר. יצאנו מהג׳יפ אחרי שלקחנו את הנשק והתיקים עלינו וירדנו לקרקע בשקט גמור. לא להאמין שאנחנו כאן. מזג האוויר היה קריר כאן במיוחד בשעה הזאת היה ממש קר. הכל היה נראה אדמתי ומדברי. אני בטוח שבבוקר ובצהריים רותח כאן. ניסיתי לשער כמה אני רחוק מהבית כרגע, ופשוט לא הצלחתי…

המקום היה נראה כמו כפר הרוס. הבתים היו בעצם בקטות קטנות ונמוכות. בחיים לא ראיתי מקום כזה. התחלנו ללכת בשורה ונכנסנו פנימה.

******************************************

אנחנו פה כבר שלושה ימים. מתחבאים בתוך הכפר בביקתה ישנה והרוסה. זה לא פשוט אני חייב להודות, וזה לא דומה לשום דבר ממה שאי פעם חוויתי בחיים שלי. אנחנו רואים את האנשים המקומיים עוברים והולכים, וזהו, אנחנו רק מתצפתים במשך שלושה ימים ומחכים להוראות מלמעלה. לא דיברנו מילה, במשך שלושה ימים, עד היום. רק היום קיבלנו אישור לדבר. אם אפילו רק אחד מאיתנו היה מוציא מילה קטנה בלחישה מהפה שלו, היו עולים עלינו וייתכן שהיינו בחתיכות כרגע. הראשון שהעז לדבר כשקיבלנו את האישור היה כמובן סאם. כולנו עדיין דיי חששנו שאם נדבר למרות שיש אישור זה לא ישנה. אבל סאם לא ממש מפחד כמעט מכלום והמילים הראשונות שלו היו ״משחק השקט הארוך ביותר בכל הזמנים״. ממש כמו מילים ראשונות של תינוק כשלמד לדבר…

אבל לא יכולתי להכחיש שלא צחקנו מזה טיפה. אפשר להגיד שסאם הוא האחד שמעלה לנו את המצב רוח כאן. מטריף לשבת בחום הזה כל היום ולהיות על הכוונת בלי לדבר מילה או לעשות כלום. אפילו כשאכלנו, היינו צריכים לעשות את זה בשקט מוחלט. וכשיישנו, כל אחד מאיתנו פחד כל כך שבטעות יחלום חלום רע וידבר בטעות באמצע הלילה, ולמרות שהחלק הזה נגמר, זה לא אומר שלא יבואו עוד מכשולים כאלה בהמשך…

שמענו כל בוקר צהריים וערב את התפילה המקומית. זה היה מחריש אוזניים אבל מרתק מצד שני. אמנם אני לא לומד את התרבויות המקומיות, אבל גם לראות ולשמוע את המנהגיים שלהם זה משהו יוצא דופן. אני לא יודע אם להתייחס לזה כחוויה, כי זה לא טיול של דרום אמריקה או משהו, אבל זה עדיף מאשר להתבאס פה ולהכנע לחום. אף אחד מאיתנו לא מעז להתלונן אפילו, ואני גם לא חושב שאף אחד מאיתנו בדרך לשם. המילה ׳חם לי/קר לי׳ לא יצאה פעם אחת אפילו לא בתור פליטה מהפה של אחד מאיתנו.

אנחנו רק 10 חברה מצומצמים שנמצאים במקום אחד. עושים הכל ביחד ומוכרחים לדעת הכל אחד על השני. כולנו בערך באותם הגילאים. הכי צעיר כאן בן 19, וההכי בוגר בן 22, אבל כולנו מתייחסים לכולם כאן כאותו דבר, אחרי הכל אנחנו לא בבסיס, הפעם זה על אמת.
כולנו אכלנו ארוחת עם של כמה קופסאות שימורים וג'ריקן מים מבוטח. אף אחד לא יכול לדעת אם אחד המתנשקים כאן מכניס אלימו לאיזור רעלים. בעיקרון לא יודעים שאנחנו כאן, אבל אי אפשר לדעת. "נתנו אישור לפאלפונים?" שאלתי את אלכס שישב ליידי. "כן, תמהר יש לך בדיוק 10 דקות" הוא אמר לי ובלי לחשוב פעמים הוצאתי את הפלאפון והדלקתי אותו. בהיתי במסך הכהה מתבהר לאט לאט, והופתעתי לראות 3 שיחות שלא נענו, מאלנור… הרגשתי חיוך קל נמתח לי בין השפתיים ומיד חייגתי בחזרה. צלצול אחד עבר באוזן שלי וכל כך חיכיתי לשמוע את הקול שלה.

"עזבו הכל קומו קומו נכנסים!!" המפקד צעד וככה כל מי ששמע כדי שיהיה ברור לכולם מה קורה. עם כמה שלא רציתי, נתקתי מיד את הפלאפון, ליפפתי סביבי את הנשק ורצנו החוצה בריצה. עבר שבוע מזה שנשמנו אוויר אמיתי של חוץ. אבל לא היה לי זמן לזה. הייתי עסוק בלרוץ אחרי המחלקה שלי. "צוות 4 כניסה לאזור 1 צוות 7 כניסה לאזור 2 צוות 9 כניסה לאזור 5" הוראו לנו במכשיר הקשר וככה עשינו. נכנסנו למבצר חשוך, הכל היה שקט עד שלפתע נשמעו יריות, ואיתם באו צעקות בערבית, בכי של תינוקוצ וצעקות של אמהאות ערביות.

בשנייה הבנו שאנחנו כבר תחת מתקפה, בתוך הכפר עצמו. "המפקד תן לנו אישור לירות אנחנו תחת אש" ביקשתי בקשר אבל לא שמעתי תשובה. ביקשתי שוב, אבל לא הייתה תשובה. רצתי לכיוון מזרח, בחושך אבל הצלחתי לראות בעזרת עדשות הלילה שהכריחו אותנו לשים. חיפשתי את המיקום של הקשר, ולא ידעתי איך להגיב כשראיתי את המפקד שוכב על הריצפה, מדמם. לא היה דבר שיכולתי לעשות, אבל לקחתי לו את הקשר והוראתי לכולם להתחיל לפתוח באש. התחלתי לראות לעבר המטרות שאליהן כיוונתי והורדתי אותם אחד אחד, כמו זבובים שנופלים על הריצפה.

בבת אחת נהיה שקט מוחלט. הצוות הסתכל עלי וחיכה לפקודה ממני, כאילו שהחלפתי את תפקיד המפקד פתאום. חיכיתי שמשהו יקרה, שמשהו יפיל לי את האסימון ואבין מה קורה. לא הבנתי מאיפה הגיע השקט הפתאומי הזה פתאום. פתחתי את הפה בכוונה להראות לפעולה, אבל פתאום האוזניים נחרשו, העיניים נסגרו והרגשתי את עצמי עף מהרצפה במהירות עצומה. אש של רימון שהתפוצץ הקיף את הסביבה שלי והכל היה פתאום איטי. לא הרגשתי כלום, רק עפתי באוויר החם שהקיף אותי.

אחרי השניות הכי ארוכות של החיים שלי, נפלתי על הארץ. לא הרגשתי שום חלק בגוף שלי, למעשה הרגשתי כוויות הורגות. וכעבור כמה רגעים, הכל היה שחור.

אני רוצה לאחל ימים שקטים לכל תושבי הדרום ובכלל לכל הארץ, גם לי יש המון אזעקות ואני בכלל תושבת מרכז הארץ. עם צבא כמו שלנו נקווה שהכל יהיה בסדר