אהבה זו לא אגדה פרק 10

"מה את/ה עושה כאן?" אני ואלכס קראנו ביחד.
"את מכירה את אלכס?" סאם שאל.
"מה אתה חושב?" שאלתי בציניות.
"או, הנה יש גם כמה שמכירים אחד את השני. עכשיו שב במקום, בחור צעיר." דנה דרשה.
"דנה," קמתי מהמקום והתקדמתי אליה. "אני הוא יכולים רק לדבר בחוץ כמה דקות? אני מבטיחה לחזור מהר."
"אין לנו על מה לדבר." אלכס התנגד וניסה להתקדם.
"אתה לא הולך לשום מקום!" אמרתי בקול מאיים והוא עצר. תליתי בדנה מבט מתחנן שתאפשר לי לצאת.
"נו, טוב. לכי." היא אפשרה לי.
"תודה, אני חייבת לך." אמרתי מהר ותפסתי בידו של אלכס וגררתי אותו החוצה.
"מה את/ה עושה כאן?" שנינו קראנו שוב שאלכס טרק את הדלת מאחורינו.
"אני שאלתי קודם!" קראנו שוב ביחד.
"לא, אני קודם!" החלפנו מבטים כעוסים.
"תפסיק/י לדבר איתי ביחד!"
שתקנו למשך דקה, חושדים מי יתחיל לדבר ראשון.
"אני לומד/ת אומנות כאן." אמרנו שוב יחד. "את/ה מה?!"
"רגע, רגע, רגע," אלכס שבר את הדיבור ביחד. "את מציירת?"
"ברור, מגיל קטן. וממתי אתה מצייר?" שאלתי מופתעת.
"טוב, האמת שזאת הסיבה שעברתי לכאן, בגלל המקום הזה. ההורים שלי חשבו שגם לא תזיק לי 'אווירה שונה', מה זה שזה לא היה.״ הוא משך בכתפיו.
״אז שנינו אומנים.״ סיכמתי את העניין.
״אה… אפשר לומר.״ הוא גירד את עורפו.
״מה זאת אומרת ׳אפשר לומר׳?״ שאלתי.
״תחכי לי כאן אחרי השיעור ואני אראה לך.״ הוא חייך ונכנס לחדר. אחרי שבהיתי במקום שבו הוא היה לפני כמה שניות ללא כל מושג למה הוא מתכוון, נכנסתי לכיתה וניסיתי להתעלם מהבנות שבהו באלכס בהערצה ובי בקנאה.

״אין עניין עם בחורים, הא?״ סאם שאל בעודנו מארגנים את הכל בחזרה בתיקים.
״איזה עניין?״ שאלתי וסגרתי את שפורפת הצבע, מכניסה אותה לתיק.
״מה את משחקת אותה? נדלקת על אלכס, זה ברור כמו הלזנייה הלא מזוהה של אמא שלי.״ הוא סגר את תיקו והניף את הכתפייה מעל כתפו.
״אתה יודע שזה בכלל לא הגיוני, נכון?״ ניסיתי להכניס את מחברת הציור העקשנית שלא נכנסה לתיק.
״אולי זה לא נשמע הגיוני, אבל זה לפחות נכון. את דלוקה עליו.״ הוא חייך חיוך שובב.
שמתי את התיק עלי והצטרפתי לסאם. ״נראה לי שאמא שלך מכריחה אותך לראות טלנובלות איתה, אני צודקת?״
״טוב, אני צריך ללכת,״ הוא התחמק ופתח את הדלת ויצא ממנה, אני בעקבותיו. ״הכלב שלי חולה, אני צריך ללכת לווטרינר. "
״צדקתי!״ קראתי בשמחה.
״טוב מה אתה רוצה? יש כל כך הרבה מתח!״ הוא ניסה להגן על עצמו.
הנדתי בראשי וצחקתי. "אני לא מבינה למה ניקול בכלל ויתרה עליך. אתה הבחור הכי מקסים שאני מכירה." ליטפתי את זרועו.
" חבל שאת היחידה שחושבת ככה." הוא תקע את ידו בכיסו ונשען על הקיר.
"מה פתאום! אני בטוחה שיש עוד מלא בחורות שרק מחכות שתדבר איתן." ניסיתי לרומם מעט את רוחו.
"באמת? אז תראי לי לפחות בת אחת שחושבת ככה." הוא דרש.
שתקתי. לא הייתה לי תשובה.
"נו, את רואה? ניקול הייתה היחידה שהעריכה אותי. ועכשיו גם אותה איבדתי." שמעתי את העצב בקולו. הוא תמיד הרגיש לבד מאז שאבא שלו מת.
"אתה יודע מה? אני יביא לך בנות כאלה!" צץ בתוכי רעיון.
"מה?"
"אני יראה לך שכן יש בנות שחושבות ככה! מחר חברה שלי עושה מסיבה, ואתה תבוא איתי. ככה תראה שיש עוד הרבה בנות שבקושי מכירות אותך, וכבר ימותו עליך!"
"אן, באמת שאני לא רוצה להכביד עליך. עדיף שאני לא יבוא-"
"אתה בא." קבעתי. "ואין שום וויכוח, אתה עוד תראה."
"תמיד היית עקשנית." הוא נאנח וחייך.
"יופי, אני ישלח לך את הכתובת בטקסט, ניפגש שם. תמסור ד״ש לאמא שלך.״ חיבקתי אותו.
״אני עדיין חושב שזה רעיון גרוע, אבל איך שאת רוצה." הוא התנתק מהחיבוק. "ביי.״ הוא נופף לי והלך משם.
נשענתי על הקיר ליד הדלת וחיכיתי לבואו של אלכס. אחרי כמה דקות של בהייה בקיר הרגשתי, מישהו נוגע בזרועי.
״מקווה שלא חיכית לי הרבה, רק סיימתי את היצירה שלי.״ אלכס חייך אלי חיוך חמים. כולו היה מלוכלך מצבע, אבל עניו נצצו מגאווה.
״זה בסדר, גם ככה אבא שלי יבוא עוד חצי שעה, אז יש זמן.״
״יופי,״ הוא לקח את ידי ולבי מיד התחיל להאיץ. ״בואי איתי.״

״זה הכישרון האמנותי שלך? גרפיטי?״ שאלתי והבטי על יצירת האומנות שהתנוססה על קיר לבנים ישן.
" אומנות חופשיה או לא? אבל תודי שזה יוצא דופן מכל השאר.״ הוא אמר בגאווה.
"אה… כן אפשר לומר." העתקתי ממנו מהשיחה הקודמת שלנו.
'יצירת האומנות' שלו הייתה מורכבת מכמה ציורים קטנים שהתחברו כמו פאזל לציור ענקי של אדם. אני מודה, בחיים שלי לא ראיתי משהו כזה מקורי וצבעוני.
"מה זאת אומרת 'אפשר לומר'? שהיה ברור, את מעליבה את יצירת האומנות שלי?" הוא אמר בקול מאיים והתקרב אלי יותר.
"כן, 'אפשר לומר'." צחקקתי ועשיתי מרכאות באוויר ב'אפשר לומר'. התחלתי להלך לאחור והוא התהלך קדימה בעקבותיי.
"אני מצטער, לא משנה כמה כוסית את, אבל אף אחד לא מעליב את האומנות שלי!" הוא צחק ואני התהלכתי יותר ויותר מהר אחורנית.
"זה לא משהו!" אמרתי בצחוק והתחלתי להסתובב ולרוץ.
"אוי, עכשיו את חוטפת!" הוא צחק גם והתחיל לרדוף אחרי.
המרדף היה קצר. רצנו מסביב לבניין, צוחקים ושמחים. אפילו שרצתי מהר, הוא היה מהיר ממני. תוך דקות ספורות של ריצה, הוא תפס אותי מאחורה והכניע אותי.
"לא!" צחקתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו החזקה.
"זה מה שאת מקבלת על זה שהעלבת אותי!" הוא סובב אותי והרים אותי על גבו כמו שק תפוחי אדמה.
"תוריד אותי!" קראתי צוחקת ודפקתי על גבו חלושות.
"קודם כל תבקשי סליחה יפה, ואז אני יוריד אותך." הוא הציב דיל.
"בחיים לו!" התחכמתי.
"אני לא הולך להוריד אותך בזמן הקרוב." הוא אמר באדישות.
"תוריד אותי ואז אני אתנצל." הצבתי לו דיל אחר.
"קודם תתנצלי."
"קודם תוריד אותי."
"תתנצלי."
"תוריד."
"ביחד?" הוא שאל.
"אוקי." הסכמתי. "שלוש, שתיים-"
הוא מיד הוריד אותי מעל גבו. "עכשיו התנצלות." הוא דרש.
"אממ.. אני לא חושבת." צחקתי והתחלתי לרוץ שוב.
אלכס נשאר במקום לכמה שניות ואז התחיל לרדוף אחרי שוב. הפעם המרדף היה טיפה יותר ארוך. רדפנו אחת אחרי השנייה כמו זוג מאוהב מהסרטים, רצים בשדה פרחים, או מתחבאים מאחורי עצים. פניתי בפניות מוסתרות, רצתי בתוך המבנה ויצאתי, ואלכס רץ אחרי. אני מודה, זה היה כיף. פניתי בעוד פניה, והגעתי למבויי סתום.
"שיט." קיללתי בלחש והסתובבתי לראות את אלכס עדיין רץ לעברי. בלית ברירה נצמדתי לקיר.
אלכס הגיע אלי בסוף של דבר. הוא שם יד בכל צד שלי וחסם את היציאות. "תפסתי." הוא חייך והתנשף מהריצה הארוכה. "עכשיו, התנצלות."
"לא." צחקתי והתנשפתי.
הוא רכן קרוב יותר אלי. אפינו נגעו. נשימותיו הורגשו על עורי, ואני כמעט בטוחה שהוא יכל לשמוע את הלב שלי שפעם מהר מהריצה ומההתרגשות. "תבקשי סליחה." הוא אמר באטיות.
"סליחה." לחשתי והבטי עמוק בעניו. הפרפרים חזרו ושבו לגאות בי כמו תמיד שהבטי בעניו הירוקות והמהפנטות. 'תני לו צ'אנס!' מילותיה של דנה הצטלצלו במחשבותיי. 'את דלוקה עליו.' קולו של סאם עלה בראשי. 'את דלוקה עליו!' אמה ומור קפצו בראשי. כאן, איתו, במצב הזה, אני לא יכול להתכחש לרגשות שלי. אני לא מסכימה איתם, הם טועים. אני לא דלוקה. אני מאוהבת.
רכנתי קרוב אליו, ועני התחילו היעצם, מצפים לשפתיו ליפול על שלי. נשימותיו היו יותר קרובות, יד נפלו על כתפי. שפתיו התקרבו לשלי, שנייה מנשיקה-
רטט בכיסי העיר אותי. צלצול הלווה לרטט, וזה אומר: הטלפון שלי מצלצל.
פקחתי את עני וראיתי את אלכס מתרחק ממני. הוא נראה מאוכזב, אבל אני לא בזבזתי שנייה ועניתי לטלפון.
"הלו?"
"אנבל, מותק." קולו של אבא שלי נשמע מעבר לקו.
"הי, אבא." אמרתי בקול מתוח. "מתי אתה בא?"
"אז זהו, שאני לא בא."
"אתה מה?!" צרחתי לטלפון.
"אני מצטער מותק, אבל יש לי פגישה דחופה, וזה יגמר רק בערב."
"אז איך אני אגיע הביתה עכשיו? לליאורה אין אוטו, אתה בעבודה… אתה רוצה שיוני ותום יאספו אותי בסקייטבורד?" התלוננתי.
אלכס הביט בי כאילו טיפה איבדתי את זה, אבל אני לא יכולה לחזור הביתה לבד, הוא במרחק שעה הליכה.
"אנבל, אני מצטער, זה נפל עלי משום מקום! אולי תבקשי מסאם לאסוף אותך?"
"הוא כבר עזב, וגם הוא צריך לקחת את הכלב שלו לווטרינר." אמרתי ביאוש.
"אז אולי מישהו אחר יאסוף אותך, או שתנסי ללכת ברגל, או לתפוס אוטובוס-" קולות נשמעו ברקע. "אני בא, אני בא! אני חייב ללכת אן, ניפגש בערב."
"אבא-" צליל ניתוק נשמע. "אבא? אבא?" נאנחתי בתסכול.
"אז אני מבין שאין לך טרמפ." אלכס אמר.
"אוף, הוא תמיד צריך לעשות את זה! עכשיו איך אני אגיע הביתה?" שאלתי את עצמי והחזרתי את הטלפון לכיסי.
"נראה לי שיש לי רעיון…" אלכס חייך ותפס שוב בידי. "בואי."