סיפורי ערסים ~ מתנאל & רוני ~ פרק תשיעי

הימים עברו במהירות וככה שבוע עבר לו, אני ומתנאל החלטנו לקחת דברים לאט, ובכדי לא לעצבן את אלירן לשמור בנתיים את הקשר שלנו בסוד.
אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפיו, אני רק יודעת שהוא גורם לי להרגיש דברים שמעולם לא הרגשתי, אך בכל זאת, הרגשתי שזה רק השקט שלפני הסיערה.
ישבתי בכיתה, מביטה בלוח בשעמום, ומקשיבה במעורפל לדברי המורה.
"רוני!" שמעתי לפתע צעקה, ושלושים זוגות עיניים סקרניות פנו להביט בי.
חטטנים.
"כן…?" שאלתי בחשש, או או.
"על מה דברנו עד עכשיו, גברתי הצעירה?"
כן בטח, איך גברת יכולה להיות צעירה?
"פונקציות…?" ספק שאלתי ספק אמרתי.
לפתע כל הכיתה פרצה בשאגות צחוק, ועל פניי עלתה הבעה מבולבלת.
ממתיי אני כזאת מצחיקה?
"אנחנו בשיעור הסטוריה." היא אמרה ברוגע, אך ראיתי שאני עומדת להתפוצץ כל שניה.
"צאי מהכיתה!!" היא צרחה.
הכנסתי את דבריי לתיק, יצאתי מהכיתה, ומרוב לחץ טרקתי את הדלת.
והנה הם שוב מתחילים לצחוק.
זהו, אני יודעת מה אני אהיה בעתיד.
סטנדאפיסטית של כיתות משועממות שרק מחפשות איך למרוח את זמן השיעור.
הלכתי לכיוון גבעת הדשא, הוצאתי אוזניות , תחבתי אותן באוזני ונשכבתי על הדשא, מביטה בשמים.
הזמן עבר ומחשבותיי נדדו גם הן, נדדו אל הוריי.
התגעגעתי אל אמי, ואל אבי פחות.
הרי בגלל אבי הם כבר לא כאן.
אבל בכל זאת, אני לא יכולה למחוק אותו לגמרי מהחיים שלי.
לפעמים אני לא מבינה למה אלירן הפך להיות כזה ערס, מזיין בלי הפסקה ואז זורק את הבנות שמתאהבות בו נואשות לעזעאל.
מזל שעכשיו הוא תפוס על בת אל, וכמובן שבת אל יודעת להחזיק אותו קצר.
כמובן, כמה שאפשר להחזיק קצר את אלירן.
בכל זאת, אלירן זה אלירן.
לפתע הרגשתי שמישהו נשכב לצידי, הפנתי את ראשי והבטתי באדם אשר היה לצידי.
רק מדברים על החמור, והנה הוא מגיע עם סלים ושקים.
זה היה משפט מטופש.
הוצאתי את האוזניות מאוזניי וראיתי שהוא נלחם עם עצמו, אם להגיד את מה שכנראה הוא רוצה להגיד, או לשמור את זה לעצמו.
"למה את לא בשיעור?" הוא שאל לבסוף.
משכתי בכתפיי.
"המורה הוציאה אותי בגלל שחשבתי שלמדנו פונקציות."
הוא הביט בי כלא מבין.
"נו , אז התבלבלת בין פונקציות למשוואות, מה זה משנה?" הוא שאל, לא מייחס יותר מדי חשיבות.
"מסתבר שהייתי בשיעור הסטוריה." חייכתי חיוך עקום שבישר שפשלתי.
"את עמה." הוא אמר, צחק, ופרע את שיערי.
"ידוע, למדתי מהטוב ביותר." הצבעתי עליו והוא עשה פרצוף מופתע.
"למדת את זה מאוראל? איך זה יכול להיות?" הוא שאל המום.
צחקתי והנדתי בראשי.
~ נקודת מבט של אלירן ~
אין על הילדה הזאת בכל העולם, היא מה שמשאיר אותי שפוי בעולם של משוגעים.
ככה אומרים את זה, אני חושב.
קמתי מהדשא ועזרתי לה לקום גם.
"בואי נלך לבית, נעשה מרתון המונדיאל. הקלטתי הכול." אמרתי.
ידעתי שזה יעצבן אותה.
"אני לא מבינה מה אתם, הבנים , אוהבים בלראות חבורת מפגרים שנלחמים על כדור? זה כזה … כזה… מפגר!" היא אמרה.
הנדתי בראשי וצחקתי, התחלנו ללכת הביתה.
"לא והסרטים הקיטשיים שלך ממש חכמים."
אמרתי.
"כן! הם כן!" היא צעקה, על פניה הבעה של לוחמת.
אוי , אוי, אוי, על מי נפלתי, על אחות קטנה במחזור.
"תקשיבי, זה שיש לך מחזור לא אומר שאת צריכה להראות שאת בשבוע הזה לכולם." אמרתי בחוכמה.
"אתה כזה טיפש." היא אמרה והסמיקה.
אין על האחות הזאת, כפרה עליה, לא משנה איך מה מי מו מתי היא מסמיקה.
הגענו הביתה, ישבנו בספה והתחלנו לראות 58 שמלות או משהו דומה, למי אכפת, בטח שלא לי.
אחריי שעה היא עלתה לחדר שלה, ובדיוק צלצלו בדלת.
פתחתי את הדלת, והבטתי בדמות בזעזוע.
"מה את עושה כאן?!"