תקווה
היא ישבה בצמוד לקיר החדר , ידיה על אוזניה, מנסות באופן חסר סיכוי לבלום את הרעשים הנוראיים שחודרים אליהן.
גופה מכווץ, ברכיה אל חזהה, עינייה נוטפות דמעות מלוחות.
עוד פיצוץ, ועוד אזעקה, כך נראו כל חייה.
ועדיין, לא נשארת היא אדישה.
אמה נכנסת לחדר ומעדכנת אותה בפרטים שהייתה רגילה אליהם וידעה אותם מראש.
שבעה פצועים וכשלושים נפגעי חרדה.
לרגע, כשהאזעקות פסקו, שומעת היא ציוץ ציפורים, ותקווה חמימה ממלאת את ליבה ומוסרת לה שהכול יהיה בסדר.
—-
תושבי הדרום, אנחנו אתכם.
תמשיכו להיות חזקים כמו שאתם יודעים, ואף פעם, אבל אף פעם, אל תאבדו תקווה.
לכל מי שרוצה לדבר איתי ולהעביר איתי את זמנו בממדים מוזמן לשלוח לי הודעה למייל –
[email protected]
תגובות (0)