♥ I Love you -פרק 5-

פרק 5:

(נקודת מבט ירדן)

אני ואסף המשכנו לבהות בטלוויזיה עד שאילאי נכנס לבית ונכנס לסלון , הוא נראה מוטרד.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה והוא לא ענה, רק התיישב על הספה ועצם את העיניים.
"נו, מה קרה?! אתה מלחיץ אותי !" קראתי והוא פתח את עיניו בבהלה ואז הסתכל עליי.
"לא קרה כלום, זה פשוט…" אמר ואז נעצר וכנראה התלבט אם להגיד לי או לא; לפחות ככה זה נראה… "אני…אני צריך לנסוע לחוץ לארץ, התקבלתי למכללה בארצות הברית" הוא אמר, אז מה הבעיה? זה טוב! מה טוב? מצוין!!
"נו מצוין! , אז מה הבעיה בזה? "שאלתי, שיגיע כבר לעיקר…
"זאת לא הבעיה, בעצם כן…,כאילו… אני צריך לנסוע לפחות לשנה" הוא גמגם ואז הפיל את הפצצה. מה שנה?! אין מצב! איך אני אסתדר בלעדיו?!
הוא שם לב שהייתי בהלם וזז באי נוחות במקומו, ראיתי שגם אסף קצת בהלם ,אבל לא כמוני. בכל זאת… הוא לא אמור לטפל לבד בשלושה ילדים קטנים ,במשך שנה!
אני שתקתי. לא היה לי מה להגיד. מה אני אגיד לו? הוא לא יכול לוותר על זה! אבל מצד שני, מה אני אמורה לעשות? אני לא יכולה להסתדר לבד, גם ככה אני תכננתי ללמוד במכללה או משהו…
"טוב ,עזבו, נראה לי שאני לא אלך…" אמר לאחר כמה דקות של שתיקה מצידנו ועלה למעלה. הוא סתם אומר את זה עכשיו. נכון?
מצידי אני מוותרת על הכל ומתחילה לעבוד ולא ללמוד. אני לא יכולה לתת לו לוותר על דבר כזה המכללה הזאת בארצות הברית זאת מכללה ממש טובה! אין מצב שהוא מוותר על זה באמת!
"מה נראה לו שהוא מוותר על זה ככה בקלות. זה לא היה באמת ,נכון?" שאלתי את אסף
"לא יודע" הודה אסף "זה היה נשמע כאילו הוא באמת מתכוון לזה, אבל בכל מקרה, אל תוותרי לו על זה כל כך מהר"
"נראה לך שאני אוותר לו כל כך מהר?! אני לא אוותר לו בכלל! " אמרתי "שמעת אילאי ? אתה הולך לשם!" פניתי לאילאי בצעקה
שמעתי שהדלת למעלה נפתחת "אני לא!" הוא קרא ואז טרק את הדלת בחזרה. נאנחתי. אני עדיין לא הולכת לוותר לו כל כך מהר!

—

"שבת שלום!" קראו אילאי, אסף ,שירה ,אור ורועי ביחד ויצאו מהבית
בדיוק סיימתי להסתרק והתכוונתי לרדת למטה כדי להדליק נרות.
"שבת שלום!" קראתי ,למרות שידעתי שאף אחד כבר לא בבית….
ירדתי למטה ,הדלקתי את הנרות וברכתי בכוונה. לאחר מכן התכוונתי לעלות שוב לחדרי, אבל משהו בי אמר לי להיכנס לחדר של ההורים שלי, מה שלא עשיתי כבר שנתיים,יש לציין.
נעמדתי ליד חדר ההורים והתלבטתי קשות אם להיכנס או לא.
מצד אחד, אם אני אכנס לשם אני אבכה ואני אהיה עצובה כמובן, ואני לא רוצה לבכות בשבת…
מצד שני, אני חייבת להיכנס לשם מתיישהו , לפרוק את העצב…אבל השאלה היא אם להיכנס עכשיו…
לבסוף החלטתי להיכנס. מה שיהיה,יהיה.
נכנסתי לחדר ופתחתי את החלון במהירות; החדר עוד נשאר עם ריח הבושם של אבא שלי ז"ל ועם הריח המתוק של אימא שלי ז"ל ,אבל בכל מקרה גם היה קצת חנוק שם…
נשכבתי (על הבטן)באיטיות על המיטה הזוגית והחמימה ופרשתי את ידיי לצדדים, מחבקת את שתי הכריות ומדמיינת שאלה ההורים שלי…
לאט לאט הזיכרונות התחילו לעלות והדמעות התחילו לזלוג.
ככה בכיתי חצי שעה אפילו, אין לי מושג כמה… ורק נשמתי נשימות רעועות.
קמתי באיטיות מהמיטה,כשאני עדיין בוכה והתכוונתי לצאת מהחדר. בדרך מבטי נתקל בתמונה של ההורים שלי עם כל המשפחה שלנו.
כששמתי לב לחיוך הגאה של ההורים שלי פשוט התפרקתי ונפלתי על הרצפה,ממררת בבכי קורע לב.
לאחר דקה כשאני עדיין יושבת ובוכה על הרצפה משהו לפתע הגיש לי טישיו.
הרמתי את מבטי וראיתי שזה היה אסף מחייך אליי ברוך. הוא התיישב לידי והגיש לי כוס מים קרים. ברכתי ושתיתי אותם במהירות כדי להירגע.
"אני…אני…" מלמלתי עדיין בבכי והסתכלתי על אסף בעיניים דומעות
"ששש…תרגעי קודם" הרגיע אותי אסף בשקט
"תודה…" מלמלתי לאחר שנרגעתי
"אין בעד מה…כל הכבוד שבחרת להיכנס,זה לא מובן מאליו" הוא אמר
"היית פה כל הזמן?" שאלתי
"כן…" הוא ענה
חייכתי אליו והוא חייך אליי