חצי רגל באדמה – פרק 11

המחשבות שלי התרוצצו כל כך מהר.
"אני חצוי" חשבתי לעצמי.
כמובן שעלו מחשבות בסגנון של 'אולי החלום היה שקרי', אבל הזנחתי אותן, ההתרגשות הרגה כל צל של ספק שרק הזדנב.
היה נדמה שהשמש אפילו מחממת יותר, ואפילו הצרחות של רומאן בבוקר, אלו שהוא צועק בשביל לסחוט את אימי החורגת שתביא לו ממתקים, לא הפריעו לי ממש.
הבוקר עלה מעל לצרמט, העיר שלי, והמטרהורן היה נראה אפילו יפה יותר.
מאז ומתמיד אהבתי אותו – קרחון ענק שניבט מעל כל העיר. פעם אחת אפילו יצא לי לטפס עליו, יחד עם אבא, רק אני והוא.
לעולם לא אשכח את העיניים שלו באותו היום, העיניים שלו היו שבורות כל כך, כואבות כל כך. הוא הביט בי במבט של גאווה.
"תומאס" הוא אמר לי "אני כל כך שמח שאתה כאן איתי."
"למה?" שאלתי אותו אז.
העיניים הכחולות שלו נצצו לאור השמש החצי נעלמת שעל המטרהורן.
"כאן פגשתי את אמא שלך" אמר, מביט בי בעיניו הכבויות למחיצה.
זה הסביר את כל ההרגשה הכלליות שלו, איך שבכל מטר שהתקדמנו לעבר ההר, הוא היא נראה צעיר יותר בכל רגע, כאילו משיל מעליו שכבות ישנות של שנים שעברו, מתרגש מחדש.
המדריך של הקבוצה שלנו עצר בשביל להציג את הנוף, בזמן שאנחנו עמדנו והקשבנו לו.
"דרך אגב, תומאס, אני מצפה לשמוע בסוף היום שאתה זוכר כל דבר שהמדריך אמר, בעל פה" אמר לי אבא, מחייך.
"אבא, למה שאני אזכור הכל בעל פה?" שאלתי.
הוא צחק.
"כי זה אתה" הוא אמר, וחבק אותי בזרועותיו, בזמן שאני בהיתי בנוף.
באותו זמן, כל מה שהעסיק אותי היה לדעת מי הייתה אמא שלי, לא חשבתי אפילו על חצויים וכל זה, רק דמיינתי את אמא שלי בכפייתיות.
כל כך הציק לי שבימי האם, או סתם ביום הורים, אמא מעולם לא באה איתי.
חשתי כלפיה שנאה על זה שנטשה אותי. כעס. מרירות. טינה.
ואז אבא אמר לי את המשפט שאני לעולם לא אשכח.
"אני אוהב אותך" הוא אמר.
הוא מעולם לא אמר לי את זה מפורשות, מעולם לא. הייתי כל כך נדהם.
הוא פרע את שערי בחיבה, והמשכנו לנו לטפס על הר המטרהורן.
בדרך חזרה הביתה, אבא ביקש ממני לחזור על כל מה שהמדריך אמר, ואז צחק, ברגע שאמרתי לו הכל, מילה במילה.
"ואתה שאלת למה שתזכור הכל בעל פה" אמר לי אבא, והביט בי, אבל הייתי עסוק מידי מכדי לחשוב על מה שהוא אמר.
חשבתי על מה שהוא אמר לי לפני 'אני אוהב אותך', בפעם הראשונה אי – פעם, והאחרונה.
…
דמעות עלי בעייני שנזכרתי בזיכרון הזה, כיוון שעד כה, המשפט שלו מהדהד לי בעור התוף.
המשכתי קדימה, בדרך לבית הספר, ונכנסתי דרך השער, משפיל את המבט שלי אל הרצפה.
הזיכרון הזה דכדך את תחושת האופוריה שהייתה לי שגיליתי שאני חצוי.
המשכתי ללכת עד שלבסוף התנגשתי בכוח במשהו.