~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 25 תגיבוו 3>

היי…" אמרתי, זורקת את התיק לפינת החנות, לא שמה לב למעשיי, מפילה על ידי הליכה מגושמת את מעמד המטריות הפרחוני שהיה בצד. גברת אדנס הביטה בי בבלבול,
'אין לך מושג מה את רוצה בעצמך אם…' קולו של ארון המשיך להדהד בראשי גם כאשר כבר הגעתי לחנות הציור.
מה אני רוצה? אני יודעת מה אני רוצה! שתצא מהראש שלי, שכולם יצאו מהראש שלי! וישאירו אותו ריק! ריק!!!
"אמבר?" היא התבוננה בי כאשר פילסתי את דרכי, מגדפת בשקט שקית ניילון שנדבקה לסוליית הנעל שלי.
היא רצה אחרי אל תוך החדר הקטן שבו ניפצנו בלונים מלאים בצבע על הקנבס.
לקחתי מכחול מטביעה אותו בצבע כחול מורחת שכבה אחת ועוד שכבה של ירוק, שכבה של אדום וכתום במהירות, בלי לחשוב יותר מידי, כל מריחה וצורה שציירתי הייתה מובלטת על ידי השילוב של צבעים הקרים המנוגדים לצבעים החמים, כאילו צועקים מתוך בד הציור.
"אמבר!" עכשיו גברת אדנס יותר קראה מאשר שאלה,
"ממ?…" הסטתי את ראשי מעט מסמנת שאני שומעת אך המשכתי לצייר בקדחתנות. היא נאנחה, יכולתי לראות מעבר לגבי את שתי ידיה נקמצות לאגרופים ומונחות על מותניה. היא התקדמה לעברי,
"טוב אחרי שתסיימי תבואי לשתות עימי תה, כדי שתוכלי להירגע קצת ותסבירי לי למה את מתנהגת כמו קפיץ אנושי." היא אמרה והלכה.
נשפתי.
כאשר בכל פעם הטבעתי את המכחול בתוך הצבע, צבע ניתז על פני ועל חולצתי אך זה לא הפריע לי.
לאחר כעשר דקות, הלכתי אל הדלפק, יושבת על השרפרף הגבוה ומניחה את ידי על השולחן, אצבעותיי מתופפות עליו בעצבנות.
גברת אדנס העיפה בי מבט קצר,
"באמת אמבר- היא צקצקה בלשונה-
"את תבריחי לי את כל הלקוחות!" היא עקצה בחיבה, לא היה אכפת ל שכל שיערי סטור, פלטתי ניחרה צינית.
"נו מה לא נרגעת?" גברת אדנס הרימה את מבטה מעיתון הבוקר, מביטה בי מבעד משקפיה,
"אני לא עצבנית." אמרתי מושכת את כתפי, גברת אדנס פלטה צחקוק לא מאמין, וגררה את ספל התה שבוודאי הכינה לי מקודם, מצד הדלפק אל ידי.
"לא עצבנית, מתוחה." היא תיקנה אותי,
"גם לא…" השבתי, חופנת את הספל, מקררת את הנוזל מעט על ידי משב רוח קר מפי.
גברת אדנס גלגלה את עיניה,
"נו באמת ילדה עקשנית, אני מכירה אותך יותר מידי טוב, אז תרימי ידיים ותשפכי!" היא גערה בחביבות. המשכתי לשתוק, לקחתי לגימה בטוחה מן הספל,
"בחיי אם לא הייתי יודעת שאת עם הנרי, הייתי בטוחה שהכרת מישהו-
נחנקתי מן הנוזל למשמעה משפטה, לא מפסיקה להשתעל, גברת אדנס נבהלה במקצת, תופחת לי על הגב,
"אני בסדר אני בסדר…" מלמלתי,
"אוי אלוה-ים ילדה הבהלת אותי!, שאמרתי 'תשפכי' לא התכוונתי לתה!"
"חה. חה. מצחיק. " חייכתי חיוך מאולץ,
"אז איך הולך עם הבחור?" היא שאלה, שיחקתי עם אצבעותיי, חושבת על דרך להחליף נושא,
"מצוין, יש חדש?" שאלתי, מסמנת עם ראשי אל העיתון, גברת אדנס העבירה את מבטה אל העיתון,
בעמוד הראשון הבחנתי במגרש סקטבורד דומה לזה שסאם לקח אותי אליו, הסטתי את מבטי מידית,
לא- לחשוב- על –סאם.
"ג…גברת אדנס?" הרמתי אליה מבט מתחנן, היא המהמה,
"איך…זאת אומרת, יש דרך לשלוט במחשבות?" שאלתי, היא הרימה את מבטה מהעיתון,
"למה הכוונה יקירתי, יש לך תוכנית זדונית להשתלט על העולם ולא סיפרת לי?" גיחכתי,
"לא, אני מתכוונת, איך אפשר להפסיק לחשוב על משהו?"
"תלוי, אם זה משהו עצוב, תמלאי את מחשבותיך בדברים שמחים, כמו עוגה או יום הולדת, אם זה חששות תגייסי לעצמך בטחון." שיחקתי עם אצבעותיי,
"ל…לא זה קצת יותר מסובך, זה לא משהו זה מישהו, איך אפשר להפסיק לחשוב על מישהו?" שאלתי, על פרצופה נמרח חיוך ניצחון,
"ידעתי! זה באמת קשור לבחור!" נאנחתי,
"היי אמבר- כל גופי קפץ כששמעתי את קולו של סאם מאחורי עורפי, מה שגרם לכך שנוזל התה הרותח נשפך עלי ועל החצאית שלי. עיני יצאו מחוריהן, פלטתי זעקת כאב,
פאקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק.
עורי פעם בכאב מן הכוויה, רצתי במהירות לכיור כאשר גברת אדנס רצה אחרי וסאם מביט מרחוק במבט חצי משועשע חצי מודאג.
נשמתי לרווחה כשהמים הקרים הרגיעו את עורי, אך עדין רוב החצאית שלי הוכתמה על ידי התה ולא יכולתי לחזור איתה הביתה, זה היה נראה כאילו ברח לי בתחתונים.
גברת אדנס נכנסה לחדר הצדדי ממלמלת משהו,
לאחר ששהיתי במים כמה דקות ניגבתי את ידי, תולה בעצבנות את המגבת על הוו, היא כמובן נפלה, הרמתי אותה שוב אך היא נפלה בפעם השנייה,
רשפתי בחוסר סבלנות, סאם גיחך מאחורי, מרים את המגבת ותולה אותה ביסודיות פלצנית,
"הינה." הוא אמר בחיוך טיפה יהיר,
שימחק את החיוך המטופש הזה מהפרצוף!
"זה נראה לך מצחיק?" שאלתי בזעם,
"קצת." הוא אמר בחיוך, עושה רוח קטן בין אצבעותיו, תנועה שמסמנת כמות מועטה. נחרתי.
עקפתי אותו אל מרכז החנות, מסתובבת בחדות,
"מה אתה עושה פה בכלל? החלטת לעקוב אחרי?" פרסתי את ידי לשתי הצדדים, הוא הוציא מילקוטו מחברת,
המחברת שלי.
"שכחת." הוא אמר, מעביר לי את המחברת, חטפתי אותה מידו.
מרגישה קצת מובכת על כך שהרמתי עליו את קולי- ניסיתי למצוא משהו שיגרום לי לצאת מן המצב כשידי על העליונה.
"טוב, לא יכולת להביא לי אותה למחר? מה כל הלחץ?!" אמרתי בקוצר רוח,
"תסלחי לי אם ציפיתי או לפחות חשבתי אבל אני חושב שאחרי דבר כזה את צריכה להגיד תודה, לא להתלונן, אבל אם את כבר שואלת- יש מחר מבחן להזכירך, קראתי לך אבל לא שמעת אז עקבתי אחריך עד לפה." הרמתי את מבטי מהמחברת תולה בו עיניים גדולות.
מבחן?! מבחן?! אין מצב, איך זה שלא זכרתי?!?!
ואז נזכרתי במילים של המורה כשאר יצאתי מהדלת במהירות כאילו דבק בי שד-
"בהצלחה בלימוד."
"פאק." מלמלתי ודפקתי את ידי במצחי,
"עדין אין תודה…" סאם מלמל וגירד את ראשו, התעלמתי ממנו.
"אני לא מאמינה לא התחלתי ללמוד!" אמרתי נסערת, מתהלכת מצד לצד בחנות, לא מפסיקה למלמל…

עכשיו היה תורו של סאם לדפוק על מצחו,
"טוב אולי תעצרי?! את עושה יל כאב ראש!" הוא רטן, התעלמתי ממנו בשנית.
"מספיק!" הוא אמר בעצבים ותפס בשתי צדדי זרועותיי כדי להפסיק אותי, הרגשתי כמו ילדה קטנה, התנערתי מאחיזתו.
גברת אדנס יצאה מתוך החדר, מחזיקה בידה איזו סחבה,
"גברת אדנס אני חייבת לעוף, שכחתי שיש לי מבחן!"
"ועכשיו הספקת להזכיר לכל העולם ואשתו שיש לך…" סאם מלמל בציניות, נתתי בו מרפק צדדי
"טוב ככה את לא חוזרת- היא סימנה בראשה אל עבר החצאית הרטובה שלי,
-מצאתי את זה בארגז, זאת החצאית שהכי אהבתי כשהייתי נערה ומאז לא היה בה שימוש, תלבשי אותה ותחזרי איתה הביתה." היא אמרה בחיוך מעביר את ידה על הבד,
אז זאת לא סחבה.
היא העבירה לידי את החצאית-הכי-מכוערת-שראיתי, הרחקתי את ראשי מהחצאית כאילו בכך אני אירתע ממנה.
"אוקי…" גמגמתי, הולכת לחדר הסמוך.
הרכנתי את ראשי.
החצאית הייתה בצבע חום קקי, לא ברצינות- חום קקי! עם פרחים בצבעים לא מתאימים בשוליה ופס חרדל. הבטתי בזעזוע בחצאית הארוכה שהייתה גדולה עלי במקצת.
לא ידעתי מה יותר גרוע, להסתובב כמו גוש קקי ברחוב או עם החצאית הרטובה, בחרתי באופציה הראשונה כי לא רציתי להעליב את גברת אדנס.
שמעתי את גברת אדנס וסאם מתגלגלים מצחוק, נשמע שהיא מחבבת אותו,
טוב כנראה יש לה טעם חרא, ולא רק בחצאיות…
בלעתי את רוקי לפני שיצאתי החוצה,
שניהם פנו להביט בי-
גברת אדנס- במבט מתמוגג מאושר, שתי ידיה מונחות על לוח ליבה.
סאם- בחיוך מבודח, מבליע גיחוך…מביט בי בעיניים משועשעות.
"את נראית פשוט מקסים!" היא אמרה מעבירה את אצבעותיה על החצאית,
"זה מזכיר לי תקופות שכבר התחלתי לשכוח!"
סאם נענע את ראשו מצד לצד, סורק אותי מלמטה עד למעלה,
"ואוו אמבר את פשוט נראית מדהים!" הוא אמר, מחמיא לי במחאה גדולה מידי, כמובן בציניות טהורה.
הוא הוריד לי את כל הביטחון בשנייה,
טוב אין מצב שאני לובשת את זה.
"אממ…לא נראה לי זה גדול עלי במקצת ו-
"שטויות מה פתאום?! את נראית נפלא!" סאם נלחץ להרוס לי את היום כמובן, והסתער על כל הזדמנות בה אצא מגוחכת. שלחתי לעברו מבט חד, מנסה להרוג אותו במבטי אך חיוכו התרחב אף יותר.
הבנאדם עוד יהרוג אותי!
"הוא צודק אמבר! את לא מורידה אותה בשום פנים ואופן! עכשיו תזדרזי ותחזרי הביתה אם את רוצה להוציא ציון טוב, הבחור כאן לידי התנדב לקחת אותך…" טוב לפחות זה…לקחתי את התיק בפינת החדר, ואת השקית בה שמתי את החצאית הרטובה קודם לכן.
יצאנו מהחנות רציתי כבר להטיח אשמות בסאם, כבר לא יכולתי להתאפק ולאגור את כל הכעס שהיה צרור בי עד שנצא ואהיה מרוחקת מאוזניה של גברת אדנס, אך לפני שפציתי את פי סאם התרחק ממני והתקדם אל עבר האופנוע שלו,
"ביי אם…" אמר, מנופף לי לשלום כשגבו אליי.
"אממ מה עם ההצעה הנדיבה הזאת של להקפיץ אותי הביתה? שכחת או מה?!" שאלתי חצי בעצבים חצי בבלבול, הוא נעצר ליד האופנוע העביר בי מבט ונענע את ראשו,
"לא, לא שכחתי…" הוא לבש את הקסדה והניף רגל אחת על האופנוע,
התקדמתי לעברו בצורה מגושמת, מנסה להחזיק את החצאית כדי שלא אמעד.
"טוב אתה מוכן לחכות?" שאלתי ברוגז.
הוא הבליע גיחוך,
"אני לא לוקח אותך אם…" הוא אמר בפשטות ואני פערתי את פי למשמע התגובה הכול כך לא ג'נטלמנית שלו.
"אז מה זאת הייתה ההבטחה הזאת? סתם ניסית להשאיר רושם של גבר לפני גברת אדנס או מה?" הוא הסיט את מבטו ממני, משרבב את שפתיו,
"הו לא…לא הייתי צריך להבטיח כלום בשביל להשאיר רושם של אחד כזה…וחוץ מזה הבטחתי לה שאני אקח אותך לפני ששמת את החצאית המזעזעת הזאת…אף אחד לא רוצה שיחשבו שהוא מסתובב עם אגרטל של סבתא שלו…" הוא אמר מבודח, נוגע בקצוות אצבעותיו בחצאית.
לא האמתי למשמע אוזניי,
חצוף! הפרצוף שלי כבר התלקח וכול כולו נצבע בצבע אדום עז,
"זאת אשמתך שאני בכלל לובשת אותה!" צרחתי,
"תירגעי אם…" הוא אמר בשלוות נפש- מה שעצבן אותי עוד יותר.
"לא אני אל אירגע!" הרמתי את קולי, מפנה לחזו אצבע מאשימה,
"אתה הולך לקחת אותי הביתה כי זה מה שאמרת ולא אכפת לי איך אני נראית-
"או מתנהגת." הוא הוסיף,
"אתה תיקח אותי עד לדלת מובן?!" הטחתי בו את כל הכעסים שהיו לי בימים האחרונים עליו, על זה שהוא גורם לי בזמן האחרון להתנהג באמת כמו קפיץ אנושי, הציפורן שלי כבר הייתה נעוצה היטב בחזו וזה היה נראה די כואב, סאם תפס את האצבע שלי באגרסיביות,
"תרגעי ילדה, אני רק צחקתי!" הוא אמר בתקיפות מנסה להחזיר לי את שפיותי,
"זה נראה לך משעשע?" זעקתי,
"מה הדרך בה את מתעצבנת תוך שניה? מאוד." הוא אמר מבודח עדין מחזיק לי את האצבע,
הוא ראה שלא נרגעתי,
"נו זה היה בצחוק אם תפסיקי להתעצבן!" מבטו התרכך,
"אני לא עצבנית." אמרתי מעוצבנת קצת פחות, מושכת את האצבע שלי,
"ממש לא…" הוא אמר בציניות.
שתקתי, הוא גם כן שתק, מעביר בי מבט מהורהר, שפתיו היפות היו פתוחות במקצת. שפשפתי את ידי בידי האחרת, משחקת עם הנעל בעצבנות על המדרכה, מתפללת שיפסיק להתבונן בי ככה, אני בטוחה שבאותה השנייה שהייתה נראית כנצח- האדמתי עוד יותר.
כשראיתי שתפילותיי לא נענות לקחתי את המושכות לידיים-
"טוב אתה מתכוון להמשיך להתנהג כמו אידיוט מושלם או לקחת אותי כבר הביתה?!?!"