התהיות האפלות במעמקי המחשבה.

ואין לי מושג מה קרה לי.
לפעמים אני פשוט… אני לא יודעת! אני שונאת את זה. כשאני ככה.
פשוט מרחפת באוויר, בוהה בחלל הריק ותוהה לעצמי בסתר לבי: "האם כל זה אמתי?"
כמובן, שהתשובה על כך תמיד משתנה. לפעמים כן ולפעמים לא.
זה נוראי.
אני רוצה חיבוק.
אני רוצה תשומת לב.
אני רוצה שיתייחסו אליי.
אני רוצה שיתעלמו ממני.
אני רוצה שישתקו.
אני רוצה…
אני רוצה לדעת.
את התשובה האמיתית.
זה מה שאני רוצה.
וזה לא יעזור.
זה לא יעזור אף פעם.
מה לא יעזור?
הכל.
שום דבר.
הכל ושום דבר.
הכל וכלום.
חיים או מוות.
עלייה או נפילה.
הפכים.
יין ויאנג.
שחור ולבן.
זה.
את זה.
את זה אני רוצה.
"ואת רוצה עוד דברים. את רוצה דברים שלא תגיעי אליהם."
כן. בדיוק.
זה מה שזה.
זהו.

ואני נשמעת מטופש כרגע.
כל כך.
לפחות מנקודת המבט שלי.
"את משקרת."
מובן שאני משקרת, אידיוטית!
למי עוד יש לי לשקר?
אני מעדיפה לשמור את האמת לעצמי.
"אמת."
שקר.
"חיים."
מוות.
"הפכים."
שלמים?
"טעות."
אני תמיד טועה בכך.
"אב-"
תשתקי.
כולכם.
כולכם תשתקו.
אף אחד מכם לא באמת יודע איך לעזור לי.
אני כלום מבחינתכם.
אתם תישכחו אותי בעוד כמה שנים.
כולם ישכחו.
אני אשכח.

זה נוראי.
"כן."
…ואני בספק אם יתייחסו אליי.
"כן."
…הם לא יתייחסו.
"את טועה. כרגיל."
ל-לא! אל תיעלמי!
שיט.

את רואה, אליס?
…לא טעיתי.

(אני מצטערת.)
((אל תצטערי, ילדה. אל תצטערי בפני.))
(אז בפני מי?)
((בפני עצמך.))

-אני מבולבל מכל מה שהולך כאן
(גם אני.)
((…אבל יותר ממה שהולך בפנים.))

כלום.
גם לי אין כלום.
זה לא משנה.
שום דבר לא משנה.
זה בסדר
והכל בסדר
והכל יהיה בסדר
ואני לא צריכה עזרה
אסתדר בעצמי!
(היא אמרה.)
יופי
עד שאני סוף סו-
יודעים מה?
אני אפילו לא אטרח.

( …ורק הילדה הקטנה, גילה לא ידוע,
פנתה אל הסופר ואמרה בקול שקט:
"האם ספר המשך יהיה?"
והסופר הניד בראשו, נאנח בכבדות.
והיא חיבקה את רגליה, מביטה בדממה.
"ואיעלם?" שאלה.
"תישארי."
"וכיצד?"
"בעזרת המילים, כמובן."
"מ-מילים? כיצד מילים יעזרו לי?"
"מהם את בנויה."
"ובלי מילים…"
סוף.)